בשבוע הראשון היא היתה מאוד שקטה. מחייכת, מתלטפת, מתקרבת, אבל בשקט שלה.
חשבנו לעצמנו שהיא אישיות מופנמת שקטה.
וזכינו בה. נינוחה.
בשבוע השני, אחרי שהיא כנראה הסתגלה, שמענו בדיוק איך נשמעות הנביחות שלה.
חזקות, דעתניות, מבהילות את הצד השני שמולה, ובעיקר מעידות עליה. ועל החרדות שלה. על הפחד להיות מופתעת. על הצורך להתגונן. ועל מה שהציבור תפס כתוקפנות, ואנחנו ידענו לומר שזו פחדנות, או זהירות שבאה לידי ביטוי גם בהמנעות.

באופן מדהים אפשר היה לראות שמי שיותר אגבי ונינוח לידה, יזכה לתגובה יותר עדינה ולא מפחידה (או מפוחדת הכוונה).
אם מישהו היה נכנס ועובר לידה עם מבט מפוחד היא ישר היתה מגיבה. בנביחות רמות, שהפתיעו את הסביבה שלה ביחס לגודלה.

טופי, שלנו. הגיע אלינו כשהיתה בת שנה. אתמול נפרדנו ממנה אחרי שהיה ברור שהיא כבר לא נהנית מהחיים שלה.

לאורך השנים, היא היתה המודל שלי לתקשורת עם בעלי חיים. אמנם אנחנו מגדלים 3 ילדים, שהם המודל הנוכח והברור אבל משהו בבעלי חיים מחזק את העובדה, שכולנו מדברים גם בלי מילים.

בעלי חיים (ומעכשיו כל פעם שאכתוב או אומר את זה אני מתכוונת לכולנו, לכל האנשים הגורים ואולי אפילו הזוחלים – עליהם אני פשוט לא מספיק יודעת) מזהים רגשות, מזהים כוונות גם בלי מילים.

זה יבוא לידי ביטוי בשפת הגוף של אותה החיה, זו שעליה נסתכל ועלינו שעומדים מולה.

טופי למשל, ידעה לזהות ריחות וקולות של חברות ספציפיות של הילדות שלנו, ומרחוק יכלה להתחיל לנבוח אם היה מדובר בחברה שחוששת ממנה.
לעומתן, יש את החבר של טל, שמגיע אלינו תמיד בקללילות ואדישות, נכנס הביתה ולעיתים אפילו שוכח להוריד את קסדת האופניים, ועליו טופי אך פעם לא נבחה או תקפה (תקפה זה עניין יחסי כמובן, אחרי הכל מדובר בכלבה קטנה, אבל עם דימוי גוף של כלבת ענק)

 היא כאמור ההוכחה היומיומית, לכך ששפת הגוף תשפיע אפילו על ריח הגוף והקול שנפיק.
אי אפשר לא לדבר על האכילה, בהקשר של טופי. תמיד אמרנו שיש לה איזה אישיו עם אוכל (סהכ לא כזה חריג או מפתיע, הרי אמא שלה דיאטנית) והיא רוצה שנגיש לה. נביא לה. נחתוך לה לפעמים.
ועכשיו אני נזכרת שכשהיינו נוסעים לחופשה (בלעדיה) היא יכלה לא לאכול גם ימים שלמים.

אצל הוטרינירית היא לא הסכימה לאכול שום ממתק כלבים, להבנתי  היא הרגישה שמנסים לשחד אותה, והיא לא בעניין שוחד.
או יותר פשוט, היא היתה בסטרס, ובסטרס לא אוכלים.

בשנה האחרונה ככל שהיא הרגישה פחות ופחות חיונית ובטוב. היא הסכימה גם לאכול אצל הוטרינריות. כמו אומרת יאלה, מה כבר יש לי להפסיד. התמסרה דווקא מתוך העובדה שהיא לא בשיאה.

בפעמים האחרונות, תוך כדי שהשיניים שלה כבר לא ממש יעילות, היא אפילו לעסה קבנוס צמיגי וקשה ללעיסה. כמו ויתרה על כל העקרונות הרגשיים שהיו לה במעמד הטיפול הרפואי.

אני מאמינה שאתם כמוני כבר מזהים. שטופי היא מודל ומופת לביטוי של אכילה ורגש. של חרדה ותגובה. ואם אפשר לראות את זה על כלבה, קטנה (וחכמה) ככל שתהיה, אז בוודאי שאפשר לראות את זה על תינוקות וילדים.

טמפרמנט הוא משהו מולד. אפשר לתמוך בו ע"י תגובות מותאמות. ואפשר להקצין אותו אם לא רואים בו את הרגישויות.

תינוקות זהירים, כאלו שלוקחים את טווח הביטחון שלהם בהתפתחותם המוטורית, כאלו שבהמשך יסתכלו על כל ביס בכפית כאילו זה הביס הראשון, כאלו שמזהים מה אנשים משדרים להם בעזרת גופם ולא רק במילים (נגיד מתחילים לבכות מול דודה אחת מסויימת, ובלי להעליב כמובן ) הם לרוב תינוקות רגישים. שיגדלו להיות ילדים רגישים ואנשים רגישים.

זה לא אומר שתינוק "זורם" הוא לא רגיש . זה רק אומר שיש כאלו שרגישים מאוד ולפעמים נראה שהם אפילו רגישים מידי.

הבוקר, כשניסיתי  להבין מה ואיך אכתוב בטור של שישי כתבתי את סיפורה של טופי בכמה מאות מילים בודדות, אבל הסיפור של טופי הוא הסיפור של הרבה מאיתנו: רגישים שמביעים את זה בתוקפנות לעיתים, זהירים וצריכים זמן להסתגל לשינויים.

המחשובת שלי תמיד נעות בדימויים והקבלות, במקרה של טופי, לא היה צריך להתאמץ כדי לכתוב.

כמו תמיד אסיים בכמה מחשבות מעשיות –
נסו לבדוק כמה זהיר הילד שלכם בחייו – אגב אם אתם מזהים את זה על תינקו מאוד צעיר, בכן כמה חודשים – כנראה שאתם ממש יודעים מה אתם מזהים.
נסו לבחון איך הפעוט שלכם מסתגל לשינויים ולתגובות משתנות של אנשים.

אנשים רגישים מעוררים המון אתגרים, בעיקר לעצמם, ולנו כסובבים נותר רק לגלות את המחשבות המסקרנות שהם מעבירים בראשם.

תגובות מתאימות, יניבו גם אצל ילדים רגישים, כמו אצל כל הילדים, גם ארוחות יותר פשוטות.

בבית שלנו, אני מזהה 4 הולכי על 2 רגישים, 1 שקוראים לו גל והוא רגיש בהכחשה טופי שאין ספק שהיתה רגישה ועוד 5 חתולים שארוך מידי יהיה לספר את הסיפור של כל אחד מהם. שומרת את זה לפעם אחרת.

יש לי שתי בקשות –
אחת קיומית, שנכיר מציאות חדשה ובריאה במדינה. חורך וקר והמחשבות שלי לא פוסקות על כל מי שנמצא מעבר לפינה, אבל חשוך במערות.
על חיילים שמסכנים את עצמם. על משפחות שמחכות.

ועוד בקשה פשוטה וברת השגה, תכתבו לי חזרה מה חשבתם ומה זיהיתם אצלכם, בעקרות הכתיבה או הקריאה.