אין לי סבלנות. ככה אני אומרת לעצמי ועל עצמי די הרבה פעמים במהלך השבוע.
בחצי השנה האחרונה יש מרחב אחד שגיליתי'שיש לי בו סבלנות. הגינה.
אני יכולה לעשב את הגינה די הרבה זמן ביחס לעצמי, ובזמנים האלו אני גם לא מחפשת הסחות או רשתות חברתיות לגלול בהן תוך כדי הפעולה.
ביתר הדברים אני די קצרה בסבלנות.
רוצה לדעת מה הסוף, גם בספרים, היו תקופות שקראתי כמה עמודים בסוף מיד עם התחלת הקריאה.
גם במילוי הדלק למשל- שנים לא הגעתי למיכל מלא, כי לא היתה לי הסבלנות לחכות.
הרגשתי שנכון לי הרבה תדלוקים קטנים מאשר כמה יעילים.
בפועל זו כנראה המחשבה הכי לא יעילה ובטח לא נותנת כבוד ראוי לזמן שלי, או לסבלנות שלי.
השבוע, נכנסו כל אותן מחשבות על סבלנות או העדרה, לתוך מיכל אחד.
מיכל הגלידה, של מכשיר הנינג'ה החדש שקניתי זה שבו אוכל להכין לי גלידה, עם המתיקות וסוג הממתיק שאני רוצה.
עם הרכיבים שאני בוחרת, אבל עם חווית גלידה אמיתית! לפחות לפי ההבטחה.
ברגע שקיבלתי מיד הבנתי.
יש בעיה. כדי לקבל גלידה אני צריכה להקפיא תכולה במיכל ל 24 שעות לפחות! במושגים שלי ושל אוכל זה זמן לא סביר.
שאני אחכה עכשיו 24 שעות עד שאוכל לטעום מ"ההבטחה" ?
זה הרגיש לי כמו משימה גדולה מידי.
אז עשיתי את מה שהתבקש, ורק הסתכלתי על הקופסה בערך יממה שלמה.
מתוך חוסר הסבלנות לקבל תוצאה, העדפתי לדחות את תהליך ההקפאה.
הגיוני? לא.
מניחה שכבר הבנתם.
יום למחרת כבר הבנתי שאני יכולה. להקפיא היום כדי שיהיה לי מחר. כי אם לא אקפיא היום, זה פשוט לא יגיע.
ואז הגיע תוצאה – של גלידה קפה טעימה! (אל תבקשו מתכון כי אין לי כמויות) שבאותו הערב כבר נגמרה.
ובכל רגע של תהליך ההכנה – שכלל בעיקר המתנה, הבנתי כמה אימונים אני צריכה. בסבלנות.
כמה קשה לי להכיר בסיטואצית ה"אחר כך"
ממש כמו שקשה לילדים עם המסרים של אחר כך או יותר מאוחר.
לאורך השנים אני מוצאת את עצמי מכינה מתכונים שמתאימים לקצב שלי.
שהוא די מהיר ולא תמיד יורד לפרטים.
מתכונים של התפחה אני תמיד אקצר ואטען שאת הטעם זה לא משנה. מתכונים של בישול ארוך אני אכין ואגיד שזה אותו הטעם גם בבישול מהיר (זה שקר.
כי כשגל מכין תבשילים ארוכי בישול זה שמיים וארץ) בקיצור אני מעגלת לעצמי פינות, כדי להצליח לדלג על המכשולים המנטלים שלי.
אולי, אותו מכשיר הגיע כדי לגלות לי שיש תהליכים שכדאי לי לחכות בשבילם. כי התוצאה תשתלם ותהיה טובה מהמהירה שהייתי עושה עד היום.
אז גלידת הקפה, היא wake up call שלי להעז להיכנס גם תהליכים הדורשים סבלנות.
אנשים במטבח, כמו ילדים במטבח צרכים התאמות. קטנות. שיעזרו להם (כמו שאני מנסה לעזור לעצמי) להשתמש בו גם כדי להיות יותר טובה לעצמי.
מבטיחה להמשיך להתאמן על סבלנות, זה נשמע כמו אחד השרירים החשובים שאני צריכה לחזק במציאות המקומית.
אם גם אתם רוצים לבשל שרירים או כישורי חיים לעצמכם או לילידם, הנה כמה ישומים אפשריים:
עבור הילד שעולה לכיתה א
תרגלו סדר פעולות ותכנון משימה.
עבור הילדה (או האמא ) חסרת הסבלנות,
שלבו מתכונים שיש בהם תהליכים לפחות של כמה שעות טובות.
עבור אנשים או ילדים אימפולסיבים –
דרגו את מספר השלבים במתכונים שאתם מגישים
עבור הילד שלא מוכן לגעת במרקמים –
השתמשו בכלים שיוצרים חציצה בינו לבין המגע.
כתבתי את הטור הזה אתמול (חמישי) התעכבתי עד היום (כמעט שבת) כדי לשלוח,בינתיים זכיתי לארח במטבח שלי,
את החברות שלי ואת חבורת ההמשך שלנו. לבוקר שהיה בו כ"כ מעט והכל.
קמח. פירות.ירקות. כלי מטבח ומרחב ליצירה.
גאה ממש בתוצאה:
13 אנשים, שהכינו יחד ארוחה. כזו שמילאה גם את הבטן וגם את הנשמה
