בטור הזה תוכלו לבחור אם לשמוע או לקרוא –
כאן מאזינים –
אני משערת שזה היה לפני 4 שנים, "נסיעת יום אחד" לתל אביב.
גל ואני, יצאנו עם האוטו והמשכנו באוטובוסים בתוך תל אביב.
יש לנו עניין כזה,לשלב כלי תחבורה, לפעמים אופנוע לפעמים רכב והרבה פעמים תחבורה ציבורית בעיר, אולי כי זה נותן הצצה לעוד מימדים. של אנשים.
באחד האוטובוסים שנסענו בהם, ניסתה לעלות אמא. עם עגלה, תינוק, אינסוף תיקים ושקיות, ואוטובוס עמוס שלא ממש השאיר מקום.
גל זינק – לעזרתה, ואני זינקתי בלב שלי. היא היתה קצת נבוכה, אבל מתוך האין ברירה התמסרה לעזרה וממש הודתה. דמיינתי שהיא רואה, שמישהו רואה אותה.
אנחנו מסתובבים בעולם, רואים דמויות ואנשים, מעבירים עליהם מחשבות ותסריטים, אבל יש משהו באמא עם תינוק, שתמיד מְלֻוָּה בכמה שקיות וקמטי הבעה של מחשבות, שמעורר הזדהות על התחושה הכי מורכבת שאני מכירה:
תחושת העומס.
על הפנים שלה הרבה פעמים אפשר לדמיין סימני שאלה, ועוד הבעה , שמשתנה בהתאם לשעה או לאתגר שכרגע מלווה אותה: השינה שלו או שלה, התזונה של התינוק או שלה ואולי היא פשוט עייפה.
ביום חמישי, נסענו שוב לתל אביב. הפעם, סדנת כתיבה, משהו מאוד אחר ממה שאני והזוגיות שלנו רגילה.
בהפוגות מהסדנה, ירדנו לרחובות העיר העמוסה.
תל אביב היא כמו ברודווי של אנשים. תמיד גורמת לי לדמיין מה עובר על האנשים שמולי.להאציל עליהם סיפורים והשלכות, מן הסתם מהחיים הפרטיים שלי.
שלושה ימים של סדנת כתיבה, שלפרקים נקראו "מחנה כתיבה", משהו שמוציא ממך את מערכת העיכול של הרגשות.
ישבנו שם בתור הילדים (של ההורים שלנו) וכהורים לילדים שלנו.
הרבה מחשבות על המרחק הנכון מהחיים.
כמה צריך להיות בתוכם, וכמה לפעמים צריך לעשות Zoom out כדי לראות אותם באמת.
בערב הראשון של הסדנה הגענו לרחוב רוטשילד, מחפשים משהו לאכול ובדרך לישון.
עומס של אנשים, שיפוצים וכלבים שלא תואם את השעה נשאר גם כשכבר יצאנו מהמסעדה.
בערך בחצי הרחוב, הצטלבו לי העיניים עם מי שראיתי כבר קודם וחשבתי: יש לה מבט של מישהי שמכירה אותי מהמתכוניה.אבל זה היה קצת יותר מזה.
הסתכלתי לה בתוך העיניים, אנחנו מכירות נכון ?
כן, היית אצלי בבית לפני 13 שנים.
הדרכת אותנו לגבי האכילה של הבת שלנו.
הבת שלי בת 13.5 היום, היא עדיין אוהבת שלוליות גבינה .
zoom out של המקצוע – שזרק אותי לחשוב על כל מה שקרה מאז אותם ימים שבהם הלכתי ברחובות תל אביב(וחיפה וחדרה ובאר שבע) וביקרתי תינוקות והורים בבתים.
יש משהו קצת יותר רך כשמצליחים לראות דרך מרחק ולא רק את האבנים הקטנות, הצעדים היומיומיים.
אבני הדרך המקצועית שלי,לא עוסקת במזון, אלא בעיקר בהזנה וביחסים שעוברים דרכה.
פחות במה שנכנס לַפֶּה,יותר במה ואיך זה קרה.
לפעמים זו רק סמנטיקה, אבל עבורי אלו שני עולמות שונים או שתי מטרות שונות,שבסוף מתחברות .
גם בחיים וגם במקצוע, כמעט הכול מתחיל ונגמר ביחסים.
לפעמים, הדרך היחידה לעשות Zoom out על עצמנו, היא דרך העיניים של מישהו או מישהי אחרת.
תודה על כל מי שאני פוגשת בחלוף שנים וילדים, תודה על הזכות להשפיע על מערכות יחסים.
אם את מתחברת ומאמינה שהאכלה היא קודם כל יחסים, מוזמנת להצטרף לתכנים שמתאימים.
תוכנית הליווי
אני פוגשת שוב ושוב אמהות חכמות, משקיעות, אכפתיות
שמוצאות את עצמן דרוכות סביב כל ביס
לא כי הן לא קוראות
לא כי הן לא מבררות
ולא כי הן לא מנסות לעשות הכי טוב
אלא דווקא בגלל זה,
את בודקת וחוקרת
ולכן את נחשפת לעוד ועוד מידע
ואז במקום להרגיש בטוחה, את רק יותר מבולבלת.
אם חשוב לך להתחיל טעימות עם יותר שקט ופחות סימני שאלה, המקום שלך במחזור הקרוב כאן
פגישת ייעוץ אישית –
זו שבה ניקח שעה לעצמנו – אתם אני והתצפית שאעשה על הילדים שלכם אוכלים,
ומשם נצא עם תוכנית פעולה, למטרות המדויקות שלכם לטמפרמנט והקצב של הילד שלכם.
כאן קובעים
