לתוכן זה ולקודמים אפשר לבחור להאזין

מה ההגיון בכך שצריך ללמוד להאכיל?

בימי חמישי בבוקר, אני מרצה לסטודנטים בקריה של אונו. כבר שנה רביעית. ובכל שנה אני זוכה לתגובות בין
כועסות למתוסכלות מהמסרים שעולים בשיעור. קצת כמו מנהרת הזמן לזיכרונות אכילה מהילדות או התבוננות עכשווית של מי מהסטודנטים שהם הורים,
לאיך הם מאכילים את הילדים.

"אבל אם אני לא סטודנט פה, אני לא יודע את זה"

"זה לא הגיוני שצריך להשקיע הרבה מחשבה כדי להאכיל ילד"
לא יכולתי להסכים איתם יותר.

בשנה האחרונה סיגלתי לי מחשבה – אני המרצה.
אני יכולה להגיד את הפנטזיה ליחסי האכלה
מתוכה כל אחד ייקח בכל רגע נתון את מה שנכון לו או את מה שהוא מסוגל.

אם זה ככ טבעי, למה צריך ללמוד את זה ?

בכל שיעור עולה השאלה, איך יכול להיות שאנחנו צריכים ללמוד את הדינמיקה של יחסי ההאכלה.

ומה שעולה בהמשך כתגובה, אלו מחשבות על האכלה בחברות מסורתיות, בשבטים או במדינות פחות מפותחות. כלומר, אולי הן פחות מפותחות טכנולוגית, אבל לטעמי הן מפותחות מאין כמותן בתקשורת וביחסים.
בעיקר כי הן לא איבדו מהחושים הטבעיים, מהיכולת לקרוא שפת גוף והבעות פנים,
מהצורך לחפש תקשורת בלתי מילולית כבר מהימים הראשונים לחיים, ומהביטחון להקשיב לעצמם, ולא להטיל כל כך הרבה ספק כמו שאנחנו רגילים להטיל במחשבות שלנו.

זה קשור גם לריבוי המסרים והדעות: אלו שבחרנו לשלב בחיינו מאנשים קרובים או מכרים,
ואלו ש"נדחפות" לנו ב-push לא מתוכנן מרשתות חברתיות או מסרים מזדמנים.

אולי אנחנו לא מותאמים לתקופה?

אני חושבת שאם מישהו באמת היה "מהנדס" יצורים אנושיים לתקופה הנוכחית של החיים –
הוא היה צריך להוסיף עוד כמה פילטרים מזוויות שונות, שימנעו כניסה או יעודדו כזו של חלק מהמסרים.
שיאפשרו לנו להיות בהקשבה לעצמנו ולא לחיות על פי כל כך הרבה מסרים חיצוניים.
לא בהכרח כי הם לא טובים, פשוט כי הם לוקחים מאיתנו מידה של בהירות ואינטואיציה על מה שבעולם "פחות מפותח" נשארו יחסים יותר מפותחים.

הסטודנטים, שעל פי הבעות הפנים אני יכולה לדמיין שהם חושבים :
"קל להגיד, קשה לעשות" או כאלו בשורה האמצעית שחושבים שאולי אני צודקת אבל לא בטוחים מה הם עושים –
מהנהנים ומגיעים לשיעור הבא כדי לשאול עוד שאלות קשות (כלפיי) ולהשאיר אותי דרוכה לתגובות שלהם,
בטוחה בכוונות שלהם ומנסה להגיע איתם להבנה – שהעיקר העיקר בהתכוונות והכוונה. .
בשיעורים המקצועיים שאני עוברת מדי שבוע עם מטופלים, השבוע הזה היה בסימן "כוונות בסיסיות".
כמה השפעה יש למחשבה הראשונית ולאיזה ביטוי זה יביא בארוחה הקרובה.
אני לא פוגשת את הילדים. אני צופה בסרטונים ומדברת עם ההורים. לדבר עם הורה ולסדר מחדש את לגו המחשבות,
יכול להניב תוצאות משמעותיות.

אף פעם לא היה לי קל עם לימודי "שפה"

שיעורי שפה בתיכון לא היו החביבים עליי. משהו בראש לא מתארגן לי היטב עם המושגים של השפה.
אבל השבוע חשבתי הרבה במושגים של נושא ונשוא.
צימוד שגם עכשיו מצריך ממני להעמיק במחשבה כדי להבין איך לתווך את המחשבה –

אבל הנה אני מנסה. מדמיינת את היחסים כנושא ואת האכילה כנשוא.

ככל שמעזים להסתכל על אכילה כשפה, כדינמיקה, כיחסים;
כמו שמסתכלים על תפקוד חברתי, כמו שמסתכלים על בניית ביטחון עצמי –

אפשר לראות שהיא בעצם לא הנושא – היא רק האמצעי דרכו יבואו לידי ביטוי היחסים.
או לפחות חלק מהם, כי בסוף ילדים בונים מערכות יחסים דרך שלל התפקודים שלהם.

היחסים הם הנושא

האכילה היא הנשוא – הדרך שדרכה יבואו לידי ביטוי גם יחסים.

כשמצליחים או מעיזים להסתכל על הדינמיקה ולא על כמות הביסים או איך הם נכנסו לפה (עם הידיים או עם סכין ומזלג, בישיבה מפוזרת או ישיבה "יפה"), אז גם האכילה עצמה הופכת להיות יותר יעילה ונעימה.

דמיינו שאכילה היא רק הביטוי, היא לא הדבר, שמאפשר לילדים להביע, לתקשר ולבנות מערכות יחסים, גם עם האוכל ובעיקר איתכם.

בכל פעם שאני כותבת,
ים, עומר וטל שלי עוברים לי בראש.
בכל פעם אני רוצה להאמין שמחר אני אדע קצת יותר ואעז קצת יותר.
כל ההורים הם בעצם סטודנטים נצחיים.
של האקדמיה לילדים הפרטיים שלהם.

שתהיה לכם שבת טובה!
מחכה לקרוא את המחשבות שלכם בחזרה