אם אתם מאנשי ההקשבה – תוכלו להאזין לפרק הזה –
לפני 3 חודשים, אבא שלי פתח קבוצת וואטסאפ – הוא קרא לה – חגיגות 50 שנה.
50 שנה שהם נשואים. 50 שנה בהחלט בהחלט עמוסות כל טוב ומידי פעם כל רע, זה משהו שממש חייבים לציין ולחגוג.
שם הקבוצה השתנה די מהר ל – טסים ללונדון
בהתחלה זה היה מוזר (אני יודעת שאתה קורא אבא, אני יודעת שאת מאזינה אמא) לא בשם הרעיון הכ"כ יפה אלא בעיקר בגלל שאנחנו כמשפחה גרעינית בד"כ לא עושים את "זה".
את ה "זה" של יציאה אינטימית רק אנחנו ובטח לא ל 5 ימים ובטח לא ללונדון.
הפעם האחרונה והראשונה שטסנו יחד כמשפחה גרעינית לחול היה לטאבה בתחילת שנות ה 90.
מאז, לירון ואני פרשנו כנפיים הרבה פעמים. כל אחת בשלה כל אחת עם שלה בארץ ובחו ל. ופעם אחת לאחרונה – גם יחד. רק אני והיא.
לונדון כמו לונדון לא מאכזבת.
יש בה משהו יפה בכל זוית צילום ונקודת מבט. נעים בה. טעים בה. וחם בה בצורה קיצונית כרגע.
אפשר להגיד שלונדון לא היתה בספק. אם היא "תספק" את הרצונות.
הספק שהיה בלב של כולנו – הוא – איך זה יהיה – כי משפחה זה קצת כמו חדר כושר, אם לא מתאמנים מספיק לפעמים השרירים נחלשים.
והפעולה מרגישה שזה כמו ללמוד מחדש. אחד את השניה או את הסיטואציה.
עם נשימות ארוכות עלינו לטיסה. הסנדוויצ'ים עלי. הדרכונים על אבא. לירון על החטיפים אמא על הספרים לכולם.
מחשבות על אימונים וחדר כושר מלוות את החיים שלי תמיד, כל מערכת יחסים היא אימונים כל ארוחה היא תוצר של התנסויות קודמות וההורות, היא החדר כושר הכי אינטנסיבי שאני מכירה. על בסיס יומיומי, לא תמיד עם בגדי אימון מתאימים ותמיד בעצימות גבוהה.
הורות כמו גם ארוחות מתרחשת במקביל לחיים. הן לא עוצרות בתחנה מדויקת, הן לא מתזמנות את האירועים או את הרגשות של כל הנוכחים לכדי רגע מושלם. הן פשוט קורות.פשוט מתנהלות. במקביל לחיים, לעבודה, לרגשות, לבני הזוג. כאמור החיים.
הציפיה להורות מושלמת כמו לארוחה המושלמת או לטיסה משפחתית מושלמת, יש בה קצת כמו גול עצמי – קצת כמו זימון של אכזבה.
אבל יש מילה אחת שמשנה עבורי את התמונה. בכל משפט יש מילה אחת שהופכת אותו לדרמה או לנורמה.
לרוב זה משחק בין 3 מילים – כבר, רק או עדיין. ואני פשוט מחליטה להחליף את המילה הרלוונטית, כדי להקל את כובד המשפט –
הוא כבר בן 8 חודשים ועדיין לא ביסס ארוחה
הוא רק בן 8 חודשים. וממש כל החיים לפניו.
אני מתחילה כבר באיחור את הטעימות.
אני רק מחכה לסימני הבשלות שלו.
אני כבר 4 חודשים מנסה לבסס לו ארוחה
אני רק 4 חודשים מכירה לו את המזון והאכילה
הוא כבר בן 6 ועדיין צריך שאשב לידו כשהוא נרדם,
הוא רק בן 6 . ואני יושבת לידו (האמת שישיבתי עד גיל 12, רק אומרת…)
היא כבר בת שנה אוכלת עם היידים.
היא רק בת שנה, נוח לה לאכול עם הידיים.
היא אוכלת רק 5 דברים. זה קיצוני וקשוח.
היא אוכלת כרגע 5 דברים, זה בהחלט נותן אופק.
על פי אותו העיקרון אני לא כבר בת 46 אלא רק בת 46, אז אף פעם לא מאוחר לצאת לטיול בת מצווה עם אחותי וההורים בחול.
יש כמובן עוד אינסוף משפטים שיכולים להיכנס לתבנית הזו, ולהשתנות ברגע אם מחליפים רק מילה אחת.
אני, רק בת 46 ואבא שלי לימד אותי בחופשה לשחות חתירה. כולנו משפחה רק 46 שנה ונסענו ביחד לנסיעה גרעינית שחששתי שכבר לא נהיה מספיק מיומנים עבורה, אבל כנראה שחדר כושר ואימון משפחתיות יכולים להיות גם בחיים עצמם. תוך כדי תנועה וגם בלי עצירה יזומה.
בלונדון רקדנו את ריקוד המשפחה שלנו – יותר יפה מאי פעם.
5 ימים שהסתכמו במחשבה אחת ברורה – אנחנו קבוצה ממש טובה.
בלי לטייח ובלי להשטיח התמודדויות שהיו, אבל כנראה שעברנו מספיק בשביל שכל אחת ואחד ירגישו שמקומם מובטח – ואפשר להמשיך לנשום גם אחרי שאומרים משהו בקול.
אם אתם אנשי ה"כבר" ורוצים ללמוד לחשוב ב"רק" אני בטוחה שאפשר להתאמן ולשנות את התחושה – לעבר האכילה של הילדים. שתהיה יותר נינוחה, ופחות מלחיצה. יותר מכבדת את הקצב שלכם ואת הצורך שלהם.
המחשבה הזו היא שמחברת את כל מה שאני עושה . מתינוקות ועד ילדים בני 10.
בעוד 10 ימים מתחילה התוכנית הכי חשובה שאני מקיימת.
תוכנית הליווי. יש בה את כל מה שתצטרכו כדי לקבל מענה מדוייק לצרכים שלכם. כי ידע היום מאוד קל להשיג אבל את הדרך שמתאימה עבורכם, לא תמיד קל לנווט בתוך אינסוף המידע . ידע זה לא מה שחסר לכולנו, אלא הנגשה או הכוונה לצרכים הפרקטיים שלכם.
קבוצות הליווי הן קבוצות הליבה.
שבהן אני פוגשת אתכם בשלב הכי עמוק וראשוני של ביסוס ויצירה של יחסי האכלה.
הנה מה שאומרות עליה משתתפות שהיו –
איך ללמד תינוק לשתות מכוס או מקש – מדריך פשוט, רגוע ומותאם להתפתחות אחד השלבים
מה היא עצירות אצל תינוקות? עצירות יכולה להתבטא בתדירות מאוד נמוכה של יציאות או במקרה
