בתקופות שהחיים שגרתיים, הטור של שישי מגיע אלי.
ממש כמו כותב את עצמו. הנושאים נשלפים המחשבות מגיעות.
בתקופה העכשווית, שהחיים ממש מבעבעים- דווקא עומס המחשבות חונק לי את המילים הכתובות.
הליכת הבוקר עם מונטי, שאימצנו לאחרונה באמירה (שקרית) וברורה שהוא עבור הילדים (כשבפועל כולנו ידענו, שהוא כנראה עבורי)
מצליחה לשמר עבורי גם מחשבות נקיות בתוך הסוערות.
הבוקר, תוך כדי ההליכה, ניסיתי לאמץ את שריר המחשבה.
זה שבעקרון פועל כמו נשימה, כזה שלא צריך לחשוב עליה,
הצריך ממני לא מעט מחשבה ממש כמו שריר שלא התאמן לאחרונה.
המחשבה הראשונה שהגיעה היתה
על הארוחה שקנינו אתמול לטל ועומר, ועל המחיר הכספי המופקע ומה הרווח שבכל זאת היה בה.
מכאן המחשבות נדדו לפעולות די פשוטות במטבח – שיוצאות משליטה כמו קצפת שהפכה לחמאה,
או חלב שגולש כי רתח מעבר למידה.
כשיש לי רעיונות אני מקליטה אותם במקום לכתוב.
עכשיו גם מצאתי את מה שיתמלל לי אותם בקלות ושלחתי לו את ההודעה המוקלטת עם שתי מחשבות –
הקצפת הופכת לחמאה
החלב עובר את נקודת הרתיחה
לא יודעת כמה אתם מחוברים או מאמינים לסימנים, אבל הניסוח שהמתמלל נתן למשפט שהקלטתי –
החלב עובר את נקודת רתיחה היה
ככה הלב עובר לנקודת רתיחה.
ברור שבשעת בוקר תוך כדי טיול והליכה, ההקלטה שלי לא היתה נקייה מרעשים ולכן קיבלה את הפרשנות המוקלטת המושלמת למצב
הלב עובר לנקודת רתיחה.
התמלול עשה את שלו – ואמר לי בדיוק מה הלך הרוחות.
עברתי את נקודת הרתיחה. אני בגלישה משמעותית.
זה ממש משפיע על כל חלקה בחיים ובעיקר לזו שבה אני מזהה מה אני צריכה.
דוגמה לגלישה היא בהצצה קטנה, שעד לנקודה זו של הכתיבה כבר אכלתי 3 עוגיות שוקולד ציפס ישר מהאריזה.
עוגיות שקניתי כדי שיהיה לילדים, מתוך הבנה שעברתי את נקודת הרתיחה ולא בטוח שאני פנויה להכין עוגיות.
גם כאן כאמור, ממש כמו עם מונטי, העוגיות הם גם לילדים . אבל לא רק מסתבר.
יש פה כמה ימים של שיקוף של צרכים והתנהגויות שבאות להראות לי כנראה מה אני צריכה ואולי לא מבקשת בצורה ברורה.
מעצמי או לעצמי.
אני משתמשת בילדים, בצרכים שלהם – בהשלכה בסיסית ופשוטה ומגלה דרכם מה אני רוצה.
זו ממש לא הפעם הראשונה והדוגמאות שכתבתי מאוד טכניות ופשוטות אבל האמת היא גדולה בהרבה.
הילדים שלי הובילו אותי להרבה נקודות של הכרה במה אני רוצה או אפילו צריכה, בלי שיכולתי להגיד לעצמי בעצמי, אלא רק דרך הצרכים שלהם או ההתנהגויות שלהם.
כשהילדים היו קטנים פגשתי אותם אינסוף פעמים ביום. הם היו צרכים עזרה בתפקוד הבסיסי בכל פעולה. וחיפשו קשר ושיחה.
ככל שהם גדלים המגעים מצטמצמים גם הפיזיים וגם המילולים.
תחושת הריחוק עשויה להציף ולרגע אני יכולה לשכוח את כל הדרך שהיתה שבתוכה לא פעם חיכיתי בה לזמן הזה בדיוק, של העדר דרישה וצורך קבוע מצידם.
חוזרת להמבורגר במחיר המופקע, שקנינו אתמול לטל ולעומר במה שהוא בין חווית fast food פשוטה שבתמורה לשולחן קצת יותר מהודר מנסה לשדר חוויה של מסעדה.
בשורת החשבון ראינו 95 שח עבור המבורגר (טבעוני או בשרי) לצד ציפס ובבקבוק מים.
בשורת הרווח, זו היתה סיבה טובה ליציאה עם שניהם שיחה מצחיקה שהתפתחה ולרגעים של שיחת מתבגרים עם הורים שהיא לא תמיד (או תמיד לא) פשוטה.
שורת הרווח של אתמול היתה גדולה בהרבה מהמחיר שהיא גובה.
יש ארוחות שבהם טרחת ממש פחות. לא הכנת לא תכננת. רק יצאת מהבית ואכלת.
לא את המזין ביותר לא את הכלכלי ביותר אבל את זה שאיפשר קצת מנוחה מטרחה שלעיתים מזמנת ציפיה שמתנפצת לתוך עצמה.
בארוחה ביתית רגילה נכנסים למשוואת הציפיה – או האכזבה:
הזמן של ההכנה, או השיחה שמתפתחת לא תמיד לכיוונים טובים.
אולי עייפות אל מול כיור מלא כלים ולא פעם גם תיסכול על טרחה שלא הניבה תגמול משמעותי של אכילה.
ברור שאי אפשר ולא כדאי לאכול כל יום בחוץ. גם לא כל שבוע,
אבל אל מול השאלות הגדולות והמורכבות
אני מנסה למצוא קווים קטנים (מאוד) של תקווה כמו ארוחה שהרווח שלהן היה שווה את ההשקעה.
כותבת ומזהה שוב את התגלית הגדולה שקל כ"כ לשכוח אותה –
זה לא הכל או כלום, ואני,שממש טובה בחצי הכוס הריקה (אני יודעת שכשאני כותבת אני מציגה לא פעם את המלאה,
אבל זה בעיקר כדי לשכנע את עצמי שיש כזו) מבינה שכדאי לי להתמקד דווקא במלאה.
עד כאן חיבורים ומחשבות על תזונה רגשות וכוסות חלב מבעבעות.
מאחלת לנו תקוות שמתממשות.
קצפת יציבה, חלב רותח במידה הנכונה
ואת התקווה הגדולה מכולן. זו שתשיב את הנשימה הפשוטה
שיחזרו. כולם. עכשיו.
עדי
