תכתבי משהו שהוא לא happy happy, גל אמר לי כשחזרנו השבוע מפגישה.
פגישה שבה דיברתי על כעס. וכמה הוא רגש שאני לא יודעת מה לעשות איתו.
אני יודעת לבכות כשאני עצובה לצחוק כשאני שמחה אבל כעס, אני רק מנסה להעיף אותו מהמחשבה.
משהו בו לא מסתדר לי כמו רגש הגיוני. הוא לא עומד בסולם הערכים הדמיוני שאני רוצה להגיד שהוא שלי.
ואז אני מסתובבת איתו בפנים. מקללת מבפנים. מנסה לדחוף אותו כמו קיר בטון דמיוני שלא זז. והוא שם. תקוע. כי עוד לא מצאתי את הדרך לנתב אותו החוצה. אני כועסת לא מעט. רק עוד לא מצאתי את המרזב של הכעס.
שפת גוף היא השפה הכי עתיקה והכי נאמנה שאני מכירה. גם דמויות שעובדות מאוד קשה על שינוי דפוסי הגוף, מתקשות לשנות את הביטוי הטבעי שלהם.
בניגוד למבטא, או אוצר מילים, משהו בשפת הגוף נתפס בעיני כמו משהו "ביולוגי" שמאפיין אדם.
הוא יכול להתעוות או להשתנות אם הוא לא זוכה לביטוי או הכרה, אבל בעולם דמיוני, בו הגוף מדבר והעולם מקשיב לו, הוא אחד הכלים האמינים שאני מכירה.
יש אנשים שיכולים לתרגם כל הרמת גבה או כל דפוס נשימה בצורה שתעיד עבורם על מי שמולם. אלו אותם אנשים שהרבה פעמים ימנעו או ישתקו בסיטואציות חברתיות, פשוט כי הם יודעים לקרוא תגובות גם כאלו שלא נאמרות במילים אלא רק בתנועות גוף או פנים.
השבוע הזה היה בסימן גופני חזק.
3 ילדים מתוך 3 היו חולים פה בבית, במה שעוד לא מצאנו איך הוא נקרא. כמו תשישות ולאות שבאה לבטא משהו שגדול מסתם שפעת או וירוס אקראי. משהו כזה שפורק חוויות של שנה (פלוס) שלמה.
והיו סימנים חזקים של הגוף, שהיו ממש כמו דלק לנשמה. תינוקות שהחזקתי ביום שלישי, כאלו שפגשתי דקות לפני שהחזקתי – ברצף אחד אחרי השני פשוט חיבקו והניחו עלי את הראש.
להניח ראש על מישהו, אני בטוחה שכמוני גם אתם רוצים לפחות פעם פעמיים ביום, להניח את הראש ורק לחבק. את עצמכם או מישהו שקרוב אליכם. ולתינוקות יש את הזכות זה נראה לכולנו טבעי והגיוני. אבל זה לא מקטין את ההתרגשות שבזה עבורי. כי דווקא שתינוק (לא שלי) מניח עלי ראש, אני מאמינה שיש בי עוד עוגן לתת למישהו אחר.
ואם יש לי בשביל מישהו אחר, אני רק צריכה למצוא איך לתת אותו גם לעצמי.
אם הייתי פוגשת אותך, הייתי מספרת לך על מה כעסתי. מה הפעיל אותי כ"כ וכנראה, גם בלי שאנחנו מכירות, היית אומרת לי – יו, עדי, זה שטויות. אבל אולי זו גם חלק מהבעיה, שבראש שלי אני אומרת – על מה את מתעצבנת. יש דברים קשוחים בעולם, ואת מתעצבנת על שטוית. והלופ האינסופי שמתחיל בלכעוס על מישהו ועובר על לכעוס על עצמי שבכלל כעסתי. הוא כנראה מתכון בטוח לכאב ראש.
היו עוד סימנים של הגוף שהיו פה,
גרי – החתול הכי פחות חברותי, זא הוא חברותי כשהוא בוחר. ולא כשמבקשים ממנו. לא זז אתמול מהמיטה של עומר שהיתה כאובה ברמה שלא הכרנו קודם. פשוט ישב. לא זז. נשם לידה. וחיכה. כמו היה שותף לחלוקת הכאב שלה.
מה שמדהים בעיני בחיה המופלאה הזו, מה שאני בעצם מאחלת לי ללמוד ממנה – זה בעיקר לזכור שלהיות לפעמים זה כל מה שצריך. הוא לא אמר לה דבר, הוא לא הביא לה כדור, הוא לא שאל אותה מה היא צריכה. הוא פשוט היה.
השבוע נפגשתי באותו המרחב – של התינוקות המחובקים – שהוא כשלעצמו מקום להכיר עבור כל אמא מתאוששת אחרי לידה, ובואו גם אם הלידה עברה בשלום – לידה מצריכה התאוששות והכרה במציאות החדשה, ומה שקרה שם- סביב שולחן של אוכל ותינוקות, היה הדבר המרגש ביותר שחוויתי מזה זמן רב.
סקרנות אמיתית. של תינוקות אמיתיים ואמהות עם שפת גוף של רוצה ללמוד.
הדגמתי מראה – והסברתי כמה היא יכולה להיות חשובה בשביל שתינוק יראה איך נראה איש קטן בדמותו בזמן הארוחה. כי זו למידה. של שפת גוף ותנועה.
ובסוף אותו בוקר היו גם דמעות, של חלק מהאמהות שאולי כמו הכעס שלי – חנקו מעט את הקושי/העצב שלהן. פעם פחדתי מדמעות, של נשים אחרות. היום כשאני רואה אישה בוכה – אני קצת מתרגשת בשבילה. שהיא מצליחה להזיז את זה מפנימה החוצה. וזו כבר חצי דרך להקלה.
שפה של אכילה, מתחילה כולה בסימני גוף ומחוות גופניות וכך היא גם ממשיכה. תינוק בן יומו יביע את תנועות החיפשו. תינוק בן כמה חודשים יביע את זה בתנועות גוף ערניות או יטה את הראש כשהוא סיים ולא רוצה. הוא לא צריך מילים.
מה שמדהים שאותה השפה תשאר גם לשלב מאוחר יותר, גם כאשר המילים כבר שגורות, ילד בן 4 יכול להביע בגופו בקלות, כשהוא לא רוצה משהו או רוצה עוד.
אם לא מכבדים את ההדיפה הקלה שהוא דחף את הצלחת, או את קצב האכילה שדעך עד כדי לא אוכל, מגיעים למצב שאת הסירוב העגין הוא צריך להחריף. כי הסביבה, לא הגיבה לסרוב הקל. אז עכשיו מגיע הסרוב הברור הבוטה יותר.
כמו לרגשות גם לשפת גוף עדיף להגיב כשזה בתחילה של הביטוי ולא למתוח לקצוות. כי שם כבר לפעמים יותר קשה לשנות.
התחלתי את הכתיבה בזכות גל שאמר לי תכתבי גם כועס, לא רק שמח. ואני? אני בכלל לא תופסת את עצמי כאדם שמח במיוחד. אולי כי השמחה כבר פתורה עבורי, אני יודעת מה לעשות איתה. אבל עם הכעס או עצבים אני עוד מחפשת איפה אפשר להשאיר אותו. לא בפנים.
אנקדוטה אחרונה,לסיום, אתמול הלכתי ושמעתי את המוכרת בסטימצקי מסבירה לאמא של ילד בן 4 (אני מעריכה) על ספר שמלמד חיבור בין אירועים לרגשות.אגב,
על איך אפשר לתווך לילדים את ההתנהגויות שלהם למילים ורגשות.
ממש כמו שאני,בת כמעט 45, עוד מנסה ללמד את עצמי – איך להביע כעס החוצה ולא רק בפנים.
מסיימת השבוע בכעס גדול, על זה שכבר מעל 440 ימים – אני רק מקווה. והתקווה לא מספיקה.
