את הטור הזה, תוכלו לבחור אם לקרוא, או להאזין לי מקריאה אותו.
כאן מאזינים :
כאן קוראים:
שישי, הבוקר.
חזרתי לראות מה קורה בהודעות וואטסאפ.
ליבנת,חברה ושכנה טובה, כתבה שהיא יוצאת להליכה.
הרגשתי מעט התרגשות מהמחשבה שאולי אצטרף אליה.
ההורים שלי כתבו שעוד חצי שעה הם יוצאים מהבית לכיווננו, זא שיש עוד שעה וחצי של שישי בוקר בבית רק באופן יחסי.
בדקתי עם עצמי מה ימלא אותי באנרגיה יותר גבוהה,
הליכה ברגלים או הליכה ללב, כזו שמתרחשת אחרי שאני מתיישבת לכתוב.
את הטור של שישי. כי זה מה שיוצא לרוב.
השניה הזו, סגרה לי את מעגל המחשבה המציקה שהפריע לי מהבוקר: האם אמצא זמן הבוקר לכתיבה?
מה לגבי זה שהבטחתי לעצמי שמהיום את הטור של שישי אני גם מקריאה? איך יכול להיות שאודיע (לעצמי) על פרישה כבר אחרי שבוע אחד של עשייה?
מחשבה לופית – מחשבה מטרידה או טורדנית היא אחד האתגרים הגדולים, שאני בטוחה שלא רק אני חווה. מחשבות מנקרות בראש על רצונות, אידיאולוגיות וחלומות, שאנחנו לא מצליחים להגשים תמיד.
זה יכול להיות דברים ממש קטנים. כמו הסדר בבית או הבלאגן. כמו המחויבות שלי למשימות העבודה. כמו תדירות הספורט שאני עושה (במקרה שלי אני לא עושה ) ואיך אני מנהלת את התזונה בבית שלי. לפחות על מי שעוד באחריותי.
זה מיד הזכיר לי שאלה תמימה ומקסימה שנשאלתי אתמול ע"י סטודנטית בשיעור שאני מעבירה.
עדי, יש לך שמן קנולה בבית? ככה בלי זהירות היא שאלה.
זה היה רגע אחרי שדיברנו על שמנים מעובדים, על תהליך זיכוך ועל השונות שבשמנים השונים ובאיכותם
(אגב אתמול היה עוד ריקול על שמן זית ממותגים שונים. כן זה יקר וכן זה הפך להיות משהו שחלק קטן מהיצרנים מנסים להגדיל את מידת הרווחיות שלהם ע"ח הבריאות שלנו).
חוזרת לקנולה,
כן. אמרתי. והשתתקתי.
יש לי שמן קנולה בבית. יש פה עמדת הכנת שניצלים לפחות פעמיים בחודש (ואז אנחנו מקפיאים) וכן לצערי זה בשמן קנולה.
דיברנו על זה, אני והסטודנטים. והמשכתי אני עם עצמי.
תשמעו, שניצל אפוי זה חלום ממש קטן בר הגשמה די פשוטה.
אבל לילד הסופר רגיש ו supertaster שלי, שניצל אפוי פשוט לא עובד.
החיים הם הרבה יותר אפורים מכל דבר אחר שאני מכירה.
כשהם רק בקצוות זה דווקא המקומות היותר מסוכנים. והקצוות של כל אחד ואחת מאיתנו הם כמובן שונים.
עכשיו אני תוהה,
אולי דווקא בגלל שדיברנו על זה בשיעור, אולי בזכות זה אחשוב בצורה יותר יצירתית ואולי נמצא פתרונות שונים מאלו שניסינו עד היום בעניין השניצלים.
כמו בכל טור, המחשבות מתחברות לי ונודדות לי ממחשבות מקצועיות, אמהיות ואישיות בין הנושאים.
והחיבור השבוע הוא לקעקוע.
על יד ימין יש לי קעקוע, כזה שבו כתוב as good as it gets
כדי שלעולם לא אשכח, שכל רגע הוא כזה שיש בו את הכי טוב שאפשר. בגבולות היכולות, הידיעות והמשאבים שיש לי.
זה משתנה מרגע לרגע, ושינויים בהחלט אפשריים.
אבל ברגע נתון – זה הכי טוב שיש. בקטע טוב.
הכתיבה הבוקר היתה יחסית מהירה,
יתכן ואספיק עוד לצאת להליכה ואם לא, מקווה שלא אהיה "חזירה" ואוכל את עצמי באשמה של איך לא עשיתי גם וגם. גם כתיבה וגם הליכה.
והיום ,כמו תמיד, בכל מילה שאני כותבת (ועכשיו גם מקריאה) יש התחזקות והנכחה של זה במציאות.
עכשיו אני מחוייבת יותר למחשבה הזו שנכתבה. כי חלקתי אותה איתכם.
הלא אתם מגירת הכתיבה הסודית שלי – הטור של שישי.
תודה עליכם.
מחכה לשמוע מחשבות
