עַל שֵׁדִים וְגוֹזָלִים

יש רגעים בשבוע שנדמה שעברת את כל היום כדי להגיע למשפט בודד של תובנה.
אתמול בערב, אחרי שעתיים של הופעות חימום בינוניות (סליחה), הבנתי מה הייתה הסיבה לחכות להופעה של ברי סחרוף.

הייתה הופעה מושלמת, ואת משפט השד שנתפס כמו אסימון שנפל.

המשפט הבודד והכל כך גדול הזה.

זה כמו לרקוד עם שֵׁד
שמחבק ולא עוזב
כן, הוא תמיד רעב.

מוזמנים להפעיל ולקרוא במקביל, או בסדר הפוך 🙂

משפט  שמספר את סיפור החששות והדאגות של כל אחת (ואחד) מאיתנו. בכל תחום שהוא.
דאגה, חרדות או מחשבות מנקרות – יש להן נטייה להשתלט על כל מרחב המחשבה.
או כמו שברי אומר, כמו שֵׁד שלא עוזב. שיש בו רעב למצוא עוד מאותה החרדה.

בכל פגישת ייעוץ אני שואלת הורים – מה מפחיד אותך או מעורר בך חשש במצב (האכילה) הנוכחי.
התשובות ממש משתנות. חלקן קשורות לעצם החיים עצמם (שלא ימות מרעב), חלקן קשורות
להתפתחות (שלא נעכב לו את ההתפתחות, או אולי יש לו בעיה בפה )
וחלקן הן מאזורי רגשות האשם (כמו: "אני לא מספיק טובה אם אני לא מצליחה להאכיל",
או "אולי האוכל שלי לא טעים" או "אולי משהו בי לא מאפשר לו לאכול").

כל אחת מאותן מחשבות היא בעצם בסיס התהליך שאנחנו יוצאים אליו-
אם הדאגה המרכזית היא עצם הקיום של התינוק או הילד –
אנחנו מתחילים להכיר במציאות האובייקטיבית, זו שלא עטופה בחששות ושֵׁדִים.
כדי להצליח לזוז לאזור טוב ביותר בדרך.

אם המחשבות הן שכבות של רגשות אשם, אנחנו מפרקים אותן בהדרגה כדי לגלות מה מציאות ומה יושב על פחדים שאולי בכלל לא קשורים לאכילה.

בתוכניות הליווי של המעבר למוצקים אני פוגשת שֵׁדִים יותר "ראשוניים",
כאלו שעוד לא בהכרח יושבים מול הקשר שנוצר באכילה של התינוק, אלא כאלו שקשורים כל אחת במי שהיא,
למשל החשש מחנק, או האמונה המאוד מגבילה שאני לא יודעת לבשל.
או אולי  הפרעת הקשב שלי כאמא שגורמת לי להרגיש שמעבר למוצקים הוא מסע מסועף ומורכב שכולל אינסוף פרטים שרק מעט מאוד אנשים יכולים להכיל.

בתוכנית הליווי כל החששות וְהַשֵּׁדִים נפגשים בקבוצת וואטסאפ אחת, ופתאום יש משהו קצת יותר נורמלי, קצת יותר אפשרי.
כי הַשֵּׁדִים יוצאים, וכשהם נפגשים הם מבינים שהם לא כאלה מוצלחים.
שכדאי להחליף אותם מהר במחשבות או פעולות מרחיקות שֵׁדִים – פעולות של התנסות שיניבו הצלחות ולעיתים גם אכזבות,
אבל אכזבות שנחוות בקבוצה, בניגוד לאכזבה שאת חווה לבד,
מקבלות פחות אהדה ולא הופכות לְשֵׁד מקובע.

בדרך הביתה אמרתי לגל,
כמה מדויק המשפט הזה של ברי סחרוף, וְהַשֵּׁד הכי גדול שלי הוא למכור.
יש לי אמונות מורכבות ומקובעות על הזכות שלי למכור לכם משהו, או על האופן שבו אני יכולה לעשות את זה.
וזה בניגוד מוחלט לידיעה הפנימית שאם ניפגש אוכל לתרום לחוויית האכילה שלכם.

גל אמר שבגלל שאני הַשֵּׁד של עצמי בזה, אולי לא אני אמורה לנסות למכור, אלא רק לבוא לעשות את העבודה.
אני מסכימה. היום כל איש טיפול הפך או נדרש להיות גם איש שיווק ובימוי, ואלו לא התחומים החביבים עליי.
המקבילה לשדים הגיעה בהמשך השיחה –

היד שלי | המשפט של ים רסולי| הפונט שבו נכתב הקעקוע הוא כתב ידה של עמית מן ז"ל 

לכל אחת יש גוזל קטן בלב
זה לא מה שאת אומרת ? גל שאל
כן.זה הקעקוע שיושב לי במבט העין על יד שמאל,
משפט שתמיד מרגש אותי ובמיוחד העובדה שים (הבכורה) אמרה לעומר כשהן היו קטנות יותר.

תזכרו שלכל אחת יש תקווה ויכולות בלב.
אולי הן נראות כמו גוזל שלפעמים הוא מאוד קטן אל מול הַשֵּׁד.

כנראה שגם אני צריכה להזיז את הַשֵּׁד ולחזק את הגוזל.

קמתי הבוקר בידיעה ברורה שאני רוצה להסתכל לעוד שֵׁדִים בעיניים ולהגיד להם בדיוק מה אני חושבת עליהם, או יותר נכון לחזק עבור עצמי את מה שאני רוצה שישתלט על הַשֵּׁד –
אני רוצה להגיד לכם שאני מאמינה בכל ליבי ש תוכנית הליווי למעבר למוצקים

או הסדנה המעשית שמתקיימת בעוד שבוע באשקלון
הן תוכניות או מפגשים מעצבים, שיש בהם גם תזונה, אבל יש בהן שיח רגשי ואחר על הזנה.

אם יש לכם שֵׁדִים תזונתיים או אחרים שעלו בכם בשעת הקריאה, אני אשמח לקרוא עליהם.
כי שֵׁד שמדברים עליו, באופן טבעי הופך להיות קטן יותר.
ככה זה עם שֵׁדִים, הם אוהבים חושך ואפלה,
הם נחלשים כשהם יוצאים לאור.