על אפיגנטיקה, מחשבות על אוכל ויחסים עם ילדים

כמו בכל תקופה של לחימה, הפוגה או ימי קורונה, אני מוצאת את עצמי מחפשת עיסוק "מנטרל מחשבות"- כזה שמצאתי בסדרות לצפייה.
זה התחיל בסדרה שבינה לבין המציאות אין שום קשר. אולי,
דווקא בגלל שהכל בה היה מתוק מדי או גרוע מדי זה השאיר אותי מהופנטת ועשה את העבודה:
יכולתי לדמיין שהמוח שלי נמצא על קו רציף אחד, בלי תנודות של רגש או מחשבה.

אחריה חיפשתי נואשות משהו דומה.
כשמצאתי את מניפסט, הרגשתי כמו מי שמצאה בחנות יד שנייה את הפריט המדויק ביותר למידתה ולנשמתה.
כך יצא שאני צופה בסדרה שכל החברות שלי כנראה ראו מזמן, אבל אני גיליתי אותה בדיוק עכשיו. בדיוק בזמן.

הדמויות מוגזמות בדרמה שלהן,
המציאות שם לא מציאותית,אבל המשחק מעולה בעיניי -עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שאני שם איתן (ואולי כדאי שגם אני אבדוק מה קורה מאחורי הגב שלי כשאני הולכת ברחוב…).

מניפסט 
דרמה, מתח, בדיוני, מציאותי. יש בה הכל 

עוסקת בתקשורים חיצוניים ו/או קריאות פנימיות, אבל יותר מהדרמה או הסקרנות שמשאירה אותי ערנית, דווקא  המחשבות שהיא מעוררת בי על מידת השליטה וההשפעה שיש לנו על המציאות שלנו הן המתנה מהסידרה.

לרגעים נדמה שכל הדמויות חסרות השפעה לחלוטין, נתונות בידי כוחות חיצוניים ולצד זה  מהלכים מסוימים  הם אלו שיכתיבו אם ואיך ימשיכו שם הדמויות את החיים. 

מעבר חד (אבל מבטיחה שתכף יהיה גם חיבור) למחשבה הבאה:

השבוע יצא לי לחשוב פעמיים על אפיגנטיקה, ופעמיים להסביר (בצורה לא מאוד מדויקת) מה זה בעצם.
הסברתי את הרעיון, אבל ההסבר היה חסר.
אז בשבילכם, הקוראים והמאזינים, הנה הדיוק:

אפיגנטיקה היא התחום החוקר כיצד הסביבה ואורח החיים שלנו משפיעים על האופן שבו הגנים שלנו פועלים.
אם נדמיין את ה-DNA כמתגים שיכולים לפעול או לא, או מתכונים שיכולים לבוא לידי ביטוי או לא, האפיגנטיקה היא המערכת שמשפיעה על הביטוי או "ההכנה" של אותם מתכונים.
בעצם כל המתכונים קיימים, אבל לא כולם יתקיימו. יש כאלו שיבואו לידי ביטוי תחת תנאי לחץ ויש כאלו שיוצגו בתנאים "אידיאלים"

מה בעצם משפיע על ה"מתגים" האלו בגוף שלנו?

• תזונה: רכיבים מהמזון פועלים כסימנים שתגרום ל"הכנה" של מתכון כזה או אחר (למשל, עודף סוכר שמעורר גנים דלקתיים).
• מתח וסטרס: הורמוני לחץ לאורך זמן משנים את ביטוי הגנים (לא את הנוכחות שלהם בDNA אלא רק את הביטוי) האחראים על מערכת החיסון ויציגו מערכת חיסון חלשה יותר במצבי סטרס. 
• פעילות גופנית ושינה: יעוררו  איתותים לתיקון תאים ושיפור חילוף החומרים.
• והחשוב ביותר, בעיניי-  סביבה רגשית ויחסים: חום, ביטחון ותקשורת חיובית הם ה"דלק" של המערכת הזו. והם גם אלו שאני מאמינה שממש בשליטתנו. 

• היופי באפיגנטיקה הוא הדינמיות. בניגוד למטען הגנטי שלנו שהוא קבוע, המצב האפיגנטי הוא בר שינוי .
  אנחנו יכולים להשפיע לטובה! על מה שהגוף שלנו יביע.

  אתם בטח מכירים את הניסויים שבהם מדברים לכוס מים או לסיר אורז ורואים שהם "בריאים" יותר אחרי שמעבירים להם מסרים מחזקים.
  (הנה דוגמה לניסוי האורז ). גם אם זה נשמע כמו "חרטוט" – דמיינו שהאורז הוא אדם. קל להזדהות עם המחשבה שמסרים חיוביים משנים את המצב הפיזי שלנו.

  אין דבר שמשפיע עליי יותר מאשר יחסים.
  יחסים עם הקרובים וגם עם הרחוקים; זה הדבר שיכול לשמח או לתסכל אותי יותר מכל דבר אחר. אם הייתי יכולה "לסרוק" את עצמי מבפנים, אני מאמינה שביטויי ה-DNA שלי נדלקים או כבים בעוצמה בהתאם למערכות היחסים שלי.

  אם הייתי צריכה לבחור מה חשוב יותר – היחסים או כמות הסוכר?
  אני בוחרת ביחסים.
  שלא תבינו לא נכון, אני לא בעד שילד יאכל הכל העיקר שיאכל.
  ממש לא.
  אבל אני, בוחרת בדינמיקה וביחסים לפני ההרכבים התזונתיים.
  גם בייעוצים וגם בליווי למעבר למזון משלים, אני תמיד בוחרת קודם כל ביחסים- כי הם המניע והבסיס למוטיבציה, לסקרנות ולשיתוף הפעולה.

  הנה 3 מחשבות לימים שבהם אתם רוצים לעשות שינויים, אבל בלי להתחייב לעולם כולו (מה שנקרא, להתחיל בקטן)

  1. במקום להגיד – תשאלו: במקום "לא אכלת מספיק", תשאלי "את שבעה?".
  2. במקום להרגיש אשמה -תסתקרנו: במקום "היא לא אוכלת בגללי", תשאלי את עצמך (או אותה) אם יש משהו שהיא צריכה כדי שיהיה לה נוח יותר לאכול עכשיו.
  3. במקום לטרוח לכו על ה basic: במקום לטרוח על סיר קציצות שעלול למצוא את עצמו בפח, תכיני מנה פשוטה – כזו שאת רוצה לאכול. לא מה שאת מדמיינת שהיא תאכל, אלא מה שאת באמת אוהבת.

  אלו שלושה עקרונות מפתח בכל טיפול או ייעוץ שלי.
  יחסים, הם החיים.
  

  תודה לכם על מילים מפרגנות שאתם שולחים

  תעזרו לי להפיץ את בשורת המתכוניה – שלחו בקבוצות של הגן פעוטון או בקבוצות מתאימות.

  שנדע שקט אמיתי. שלא נשכח מה יפה פה מסביבנו

  שנכיר אנשים טובים

  שבוע טוב
  עדי