חלופות שובע

אבא שלי שאל הבוקר – עדידי,  מה עם הטור של שישי?
זה שהתחייבתי לעצמי לחזור לשלוח באופן עיקבי.

אמרתי שהיום זה כנראה לא יקרה. כי היציאה מהמיטה היתה הבוקר לא קלה. איתה הגיעו הרבה סטרס וחרדה.
מדברים שונים שקורים בחיים. והאמת היא, שגם בעבודה. משהו השתנה במרץ השנה מזה של שנה שעברה והכניס בי הרבה מתח ודאגה.

כבר כמעט 14 שנים שאני צריכה למצוא אנרגיות טובות בכל בוקר, כדי לספר ולהציע הצעות.
אלו שאני יכולה להציע כמו פגישות, הרצאות וערכות בישול למשל. מה שנקרא לו – המוצרים שלי.

להיות עצמאית זה רוב הזמן אידיאלי עבורי. מאפשר לי לנהל את החיים לבחירתי.
להיות יותר בבית כשאני צריכה או רוצה ויותר בעבודה אם אני מרגישה שאני יכולה.

כמו הרבה דברים בחיים, היתרון של משהו הופך גם לחסרון.
לזה שבשעות אתגר אני מרגישה שהם "הבמבפר" בגלגל האחורי של ההנעה.
אותה עצמאות שמתפרשת לא פעם כגמישה ומעוררת התרגשות ושמחה, היא גם זו שמאתגרת אותי בתקופות שבהם המוטיבציה הכללית לא גבוה.

כמו פרפר שמדבק באפקט הידוע, כשאין תנועה רגילה בעסק, אני גם נהיית יותר דרוכה ומתוחה ולא מצליחה לתקשר תוכן פשוט ובריא החוצה.

כך יצא לו בוקר שישי שאני מנסה לחבר בין ארועים שקרו בחיים לבין הזנה של ילדים ולא מוצאת השראה.
הבוקר במקום לכתוב. יצאתי לסיבובים. לאו דווקא נדרשים.
♥
לפעמים אנחנו עושים דברים במקום הפעולה הרצויה. גוללים בפלאפון במקום לעשות אינסוף פעולות שנדרשות.
מזיזים המון דברים מצד לצד במקום לארגן או לנקות בהיגיון. כועסים כשאנחנו עצובים. צוחקים כשאנחנו נבוכים.
כאילו קצת פחות מחוברים. מייצרים התנהגות חיצונית שבאה כנראה למסך על הצורך האמיתי. המקורי.

הבוקר, במקום לכתוב, יצאתי לסיבוב של סידורים וסיבובים. כאלו שברור שגל יכל לעשות בלעדיי,
קצת חששתי להמשיך להנכיח את התסכול מחוסר ההשראה והסטרס שמתבל אותה.
אז יצאנו. סידרנו סידורים. קנינו מצרכים. עשינו עוד כמה סיבובים.

דווקא כשלא ניסיתי להתעסק כ"כ הרבה בחששת והמיסוכים, נדמה לי שהצלחתי לעשות עכשיו את החיבורים.
חזרנו הביתה והבנתי, שאני רוצה לכתוב על חלופות שובע. שזה תוכן שאני יודעת כבר תקופה שאני רוצה לשתף עליו בהרחבה. 
אז תקראו או תקשיבו איתי ונראה אם בסוף הכל מתחבר.

ממסכי (מלשון מיסוך) רעב –
התנהגויות שאפשר לפגוש אצל ילדים (וגם מבוגרים, אבל רגע נניח לזה) שבאות להמיר את תחושת הרעב בפעולה אחרת עם הפה.
לפני כשבועיים שאלתי אתכם מה ממסך רעב אצל הילדים שלכם.
קיבלתי תשובות מגוונות שקשורות כולן בפה:
לקיחת מוצץ. דיבור יתר. שתיית מים מרובה. נשנשות מתמשכת. חולמנות ופיהוקים.
המשותף לכולם – הוא העקרון הממסך – שימוש בפה לתפקיד אחר במקום לאכילה.

מתי זה קורה ?
זה יכול לקרות כאשר הילד רעב אבל מסרב לאכול, אבל יכול לקרות גם כשהילד לא רעב אבל יש ציפיה מסויימת שיאכל.

והנה כמה מחשבות שיש לי להציע בסיטואציה הזו –
1.
במקום לשכנע ולנסות להתמיר את ההסחה שהוא בחר בה -נסו קודם כל לומר – אני רואה שאתה לא מעוניין לאכול.
כדי ליצור מצב שהאמת "מונחת על השולחן" שהילד שלכם לא צריך למצוא עוד ועוד אסטרטגיות כדי להימנע מאכילה.
זה לא פותר את הבעיה המקורית ואת השאלה, מה הסיבה שהאכילה לא יציבה, אבל זה כן יכול למנוע חלופות אחרות שהוא ישתמש בהן.
הרי, אם מבינים אותו, הוא יכול פשוט להפסיק לאכול או לא להתחיל.
אבל אם משכנעים, והוא מבין את הציפייה ממנו, אבל לא רוצה לקיים אותה, הוא בעצם ימצא דרכים "אלגנטיות" להעזר בחלופות כדי להמנע.

2.
המחשבה השניה היא לבחון מה קורה כאשר החלופות לא מתאפשרות. הכי קל להבין את זה לגבי מוצץ.
מוצץ מספק מציצה מנחמת ומרגיעה.
רעב – יוצר תחושת עוררות וצורך בהרגעה. בדינמיקה שבה יש ילד שהאכילה לא מאוד "זורמת עבורו" יתכן והוא מעדיף להשקיט את הצורך,
במוצץ במקום בארוחה.
או נשנושים, במקום בישיבה עקבית לארוחה.
עבור ילד שמדבר הרבה למשל, בעיקר בזמן הארוחה ואתם מזהים שזו טכניקה של חלופה, לא תוכלו לקחת ממנו את המילים כמובן,
רק תוכלו לבחון בעוד כמה שורות מה אולי מבלבל בסיטואציה שנוצרה.

הדבר שצריך להחקר בסיטואציות המשתנות שבהם אתם רואים שימוש בחלופות לרעב (או בהתנהגויות בתחומים שונים,
כמו החלופות שניסיתי למצוא היום לתסכול שלי) היא מה מביא לתוך המצב ואיך אפשר להתמודד איתו בשלב הבא. לא בארוחה הנוכחית אלא דווקא בבאה.

באכילה יש (לי) כמה כלים מנחים- 
1. וודאו שהילדים מגיעים רעבים

וודאו שאתם בסיטואציה חברתית נעימה וטובה בארוחה

הקפידו לשמור על חלוקה בין התפקידים – אתם שומרים על הרגלי האכילה והמגוון והם הילדים יבחרו מה וכמה.

♠

יצאנו הבוקר בשעה 9, עם סיפורים שמילאו את מחשובתיי בראש על הדיסוננס בין זה שאני מבינה מה אני צריכה לעשות (נגיד לכתוב) לבין מה שהרגשתי שאני מסוגלת לעשות (כלום ) וחזרתי עם היכולת לכתוב.

ועכשיו רק נותר לי להבין מה הסיבה שהייתי צריכה השבוע חלופות לכתיבה, ואיך אני יכולה לשמור את האנרגיה שלי לקראת השבוע הבא.

תוך כדי שאני  כותבת את השורה האחרונה, אני מבינה שאם אתם קוראים או מאזינים וגם מגיבים, אז אני נזכרת שיש סיבה להתמיד בכתיבה.
כי אולי היא מעוררת גם אצלכם מחשבה.

הלואי שנקום לבקרים חדשים, שבהם לא נקרא עדויות של חטופים. ולא נחכה לכל אותם שמחכים לנו, עוד יותר ממה שאנחנו מחכים להם.
שנחיה בחרות אמיתית.

עדי