בשנת 2000 קיבלתי משימה, להכין פירה למאות אנשים מתארחים בליל הסדר בבית חב"ד בנאפל.
זה היה סיר דרמטי שהצריך כוח פיזי רב, סבלנות והתמדה כדי להגיע למרקם שידמה לפירה המוני. אני לא אכנס לכל פרטים איזה אלמנטים שולבו שם, אבל הם בהחלט היו לא רגילים (וגם כאלו שהיו גורמים לי לא לאכול את המנה אם הייתי יודעת שככה הכינו אותה)
בסופ"ש האחרון יצאנו לטיול משק זה מוסד תרבותי בקיבוץ, בשנים האחרונות הוא בוטל מהסיבות שכולנו מכירים, ועכשיו אחרי 6 שנים הוא יצא לפועל.
גם הפעם פגשתי סיר ענק.
סיר המרק האדיר שכלל להערכתי 15 ק"ג של ירקות ועוד כמה עשרות ליטרים של מים ותבלינים, פגשתי במצוקי דרגות.
התמקמתי על אחת האבנים להגיש מרק לבאים.
היו את המנות ה"פשוטות" אלו שלא הצריכו הרבה כוונות, רק הגשה מהירה של מרק עם כל התכולה.
אבל אחת ל 3 אנשים (בממוצע) קיבלתי בקשה מאוד מדוייקת למנה – בלי ירוקים (עלי סלרי) בלי קישואים, רק קישואים , רק כתומים, בלי כתומים.
במילים זה קצר, בצלחות זה הצריך הרבה הרבה כוונה.
המאתגרים מכולם היו הילדים שביקשו רק את הנוזל, אלו שבבית מבקשים להעביר את המרק במסננת.
ואולי לא במקרה אני ישבתי שם למזוג את המרק – כי מישהו אחר אולי היה אומר – זה מה יש,
תזיז את הירקות או אולי מגיע לקצה הקיצון השני, ומחפש מסננת (במדבר).
הלכתי על גישת האמצע – זו שמקשיבה להם – מסתכלת בעיניים ואומרת אני אשתדל!
(אשתדל שלא תראה שיש פה נקודות של אבקת מרק, אשתדל שלא יכנסו סיבי דלעת קטנטנים, אשתדל שתקבל בעיקר מים – כמעט צלולים)
כל מנה מדוייקת כזו, עיכבה את התור המתארך, התנאים אינם תנאים, ישבתי על אבן מחודדת ובתחילה גם עם מצקת מאולתרת.
אבל התכוונתי, בשביל כל מנה.
כי היתה לי תחושה שהכוונה תיצור גמישות ויכולת עבור אותו "לקוח" (הלא הוא הילד וכן, גם מבוגרים ספציפים היו) להנות מהמנה.
הבטחתי שאני משתדלת.השתדלתי,באמת .
עם כל הכוונה. ומאותה התכוונות הרגשתי שיש לילד שמולי יותר מסוגלות.
זה הרגע להגיד את מה שחלק גדול מההורים חווים – בלי קשר לילדים בררנים.
יש לנו לא פעם, יותר סבלנות לילדים או אתגרים של ילדים אחרים.
לא אלו שלנו – שנורא מפעילים אותנו רגשית שנורא מציפים לנו את מחשבות החינוך שלנו, של הסמכות ההורית,
של מה זה אומר עלי אם הילד שלי כך . או כך.
אני לא יודעת אם זה יועיל למישהו, אבל ברגעים של איבוד סבלנות אפשר לדמיין סיטואציה קצת יותר רחוקה,
אולי לחשוב מה הייתם ממליצים לחברה שמספרת שהילד שלה הוא כזה.
חוזרת למרק,
הוא היה הצלחה אדירה.
החמיאו לי מאוד – אבל אמרתי שאני רק על ההגשה והכוונה. לא אני הכנתי את המרק אבל כן, אני מרגישה שהיתה לי השפעה,
כי בתוך כל מנה. ליד כל מתכון, מסתתרת הרבה כוונה בהגשה.
לצד כל כוונה טובה, אפשר לחשוב גם על כוונות של מועקה –
אם אני מגישה לילדים שלי מנה שאני לא מרוצה ממנה, למשל מזון מעובד בתדירות גבוהה, או מזון מטוגן כהעדפה קבועה מצד הילד,
הרבה פעמים זה יגיע עם "אנרגיה" של יאוש או מידה מסוימת של תחושת הכנעה, כאילו אין לי ברירה.
אבל יש ברירה. אפשר לבחור להימנע ממנה שמעוררת בי ככ הרבה התנגדות או להחליט שמגישים ואומרים בלב – כן. גם המנה הזו היא חלק מהחיים.
כמובן שכאן נכנסת שאלת המינונים, וכמה מהארוחות בשבוע מרגישות לכם כמו בחירה לא טובה לעומת כמה מהארוחות מרגישות טובות.
הכוונה היא שחשובה – אם הגשתי מנה בידיים או לב כבד, המסר לא ישאר סמוי. הוא יעבור.
התסכול יהיה ולרוב זה יגרום לדרישה גוברת בדיוק למנה שלא רציתם להגיש.
מצד שני, אם תגישו בהבנה, שזה חלק מהמציאות, זה חלק מהבחירה – שלכם, כמה ועל מה להתעקש,
סביר להניח שתצליחו (לרוב) לשמור על זה במידה הנכונה. לכם.
עכשיו סרגל כוונות לכל מיני אירועים מול ילדים ואנשים, כי כל האנשים הם גם קצת ילדים –
איך ניתן לעורר מוטיבציה לאכילה דרך יהגדרה נכונה של הכוונה?
בשלב הראשוני של מעבר למוצקים – אני תמיד אחכה לראות את הרצון של הילד, כי אז אוכל לכוון את עצמי לתזמון נכון ומדוייק. להתכוון אליו ולרצון שלו.
במצבי התנגדות לאכילה – אני משקיעה את עיקר המחשבה שלי לא בכך שכמות מסוימת תיכנס לבטן, אלא לזה שיהיה רצון. לפתוח את הפה.
כשאני מארגנת את הכוונה שלי לשם, אני מבינה שאני לא צריכה להתאמץ. אני רק צריכה לאכול – להנות מהדרך – התינוק שלידי, שרואה אותי,
יראה את האוטנטיות שבאכילה, ויביע כוונה בדרך יותר קצרה מכל נסיון שכנוע.
כדי לגרום לתינוק להסתקרן תכוונו להנות מהאוכל. לא שלו. שלכם.
עם ילדים בררנים, או מסנני המרק הידועים, אני רוצה לשדר כוונות להתאמה. רוצה להגיד להם שאני מתמאצת במידה הנכונה.
מתאיה לסיטואציה ולמה שהיא מאפשרת ובעצם מתכוונת להקשיב לבקשה שלהם ולממש אותה כמיטב יכולתי. לא תמיד זה ירצה אותם.
לא תמיד הם יאכלו את המרק (הסימבולי) אבל הם כן יזהו שהיתה לי כוונה אמיתית שז יצליח. כוונה טובה היא כמו אבן בניין רגשית,
ללב של כל ילד וכל אדם. ושוב נדמה שאוכל או אכילה היא רק עוד אמצעי לבנות ילדים שמאמינים בעצמם ובכוחם, לתקשר לעולם רצונות ולזכות בכוונות טובות
