לא צריך עוגה | על פאסיב אגרסיב בארוחה

אחרי כמה שבועות שלא הצלחנו להפגש, נפגשנו הבוקר לקפה (ומאפה).
זה תמיד מתחיל בשיחות על עצמנו, על הילדות והילדים ובסוף אנחנו מרחיבות את מעגלי השיחה.

מידי פעם מגיעה שיחה על קרובת משפחה  רחוקה, כמו דודה או החמה.
הפעם מיד כשהיא סיפרה לי את סיפור החופשה, אמרתי לה – ווא!
זה כ"כ הרבה פעמים קורה במשפחות, ששווה לכתוב על זה כמה שורות.

מיד כתבתי לעצמי בוואטסאפ את השורה היחידה שמתמצתת את הסיפור:

"לא צריך. אני אזרוק את זה. אין בעיה, לא תהיה עוגה"

הסיפור מתרחש אי שם בחופשה משפחתית בערבה, שלושה דורות (סבים, ילדים ונכדים) נוסעים לחופשה משפחתית.
חופשות משפחתיות רחבות, הן לפעמים כמו חופשות עם ילדים.
המילה חופשה בתחילת התיאור מתעתעת לעיתים את המציאות שפוגשים בשהייה.
24/7 עם קרובי משפחה, יכולים להחזיר את כולנו לכל האתגרים,שלא נאמר כאבים, מחיי המשפחה הראשוניים.
אם מצרפים לזה גם ארוחות והכנה, מיד מקבלים את "כל המצרכים" להדלקה של מדורות.

כוכבת הסיפור היא עוגת שמרים.
עוגה שנאפתה עם הרבה כוונה (אני מניחה, לא הייתי שם לא בשהייה ולא בהכנה) מצד אשת הדור הבוגר במשפחה.
לקראת היציאה לטיול עם הילדים הצעירים, הציעה סבתא לילדים (שלה) שיקחו את העוגה.
מסיבות שונות (ואולי גם משונות) ההצעה לא התקבלה-
זה לא מתאים, או לא יאכלו את זה, או תשמרי את זה לערב – היו מבין התשובות שהיא שמעה.

כאמור לא הייתי שם, אבל הייתי בלא מעט סיטואציות דומות, שבהן הטורחת  מקבלת דחייה ,
ולכן אני יכולה לדמיין כמעט את הריח של הסיטואציה – שהתלווה במבע פנים, טון זעוף וכנראה גם תנועות גוף.
בסוף כל הסימנים הגופניים יצא משפט אחד –
לא צריך. אני אזרוק את העוגה. לא צריך עוגה.
או במילים אחרות הדיפה.
פאסיב אגרסיב בשפה הפשוטה.

מה שקרה באותה שהייה (שמעתה תחליף את  המילה חופשה)
זה תסכול עוצמתי של סבתא שטרחה, הכינה והיתה מלאת כוונה ובסוף קיבלה בצורה הכי פשוטה (אבל בלי כוונה רעה) דחייה.
דחייה מעוררת התנגדות, התכנסות או פשוט הדיפה.
הפעם היא באה לידי ביטוי באמירה קשוחה – אני אזרוק לפח.
או אולי אזרוק את העלבון לפח כמו לא היה.

אוכל הוא קודם כל יחסים.
לא משנה איך מסובבים את זה סביב אוכל באים לידי ביטוי אינסוף נימים של רגשות יחסים ותגובות.
אותה חברה שלי אהובה, אמרה פתאום : אולי הייתי פשוט צריכה לקחת את העוגה, כי מה זה כבר משנה. הרי היא יכולתי לאכול אותה. או פשוט לשכוח אותה בערבה..

זה לא מה שקרה. העוגה לא נלקחה והיתה שם הנכחה של כל הרגשות שפעלו באותה השניה.
האוכל היה רק הדרך הסימבולית דרכה עלו גם היחסים על המפה.

אוכל – זה גם החיים אבל בעיקר בעיקר מערכות יחסים. 

כאלו שהבאנו מבית אמא ואבא, כאלו שפגשנו אצל סבא וסבתא, כאלו שפיתחנו מול עצמנו ואכילה וכאלו שהילדים הפרטיים שלנו מציפים לנו ממש מול הפנים.
כל אלו מקבלים ביטוי בארוחה, או בסירוב לאכילה או אפילו בדחיה עדינה של עוגת שמרים שהוכנסה אליה לא מעט כוונה.

אם מסתכלים על אכילה כבסיס ליחסים, ולא חוששים להגיד – יאללה!
מתמודדים, לפעמים נכנסים לביצה עמוקה ולפעמים יוצאים מצידה השני עם תובנה או ממש הקלה על מערכת היחסים שיכולה עכשיו להתפתח סביבה ובהתאמה גם על הדינמיקה בארוחה.
יש משהו באכילה ממש כמו בשפה- שיש לה ניבים רבים שמושפעים מתרבות, מההיסטוריה, מסביבה.
לפעמים יכנסו לתוך הארוחות רגשות של תסכול דאגה או אשמה. כי ככה זה שמדברים את השפה של אכילה. היא ממש לא שפה "יבשה" היא תמיד מתערבבת עם הנשמה.

בעוד שבועיים בהתרגשות גדולה, אני פותחת את חלונות הויטרינה הביתית, את המטבח שלנו ואת הלב – וביחד עם אינה שמכירה לי את הלב שלי מכל צד וצד, נעביר את הריטריט שלנו –
פותחות שולחן – על אוכל, יחסים ותודעה.

ריטריט בוקר – שישי ה 31.10.25 – בית גוברין – בבית שלי
אינה פארי ואני – מחכות לכן, אמהות שרוצות לעלות עוד שלב ביחסי ההאכלה. עם תינוק, פעוט או ילד בבית. עם אחד או כמה ילדים בבית. כאלו שפגשו אותנו בעבר וכאלו שלא.
כאלו שהמילה תודעה וריפוי מדברת אליהם כמו שפת אם וכאלו שלא בטוחות מה הקשר.
הריטריט פתוח לכל אחת שתגיע פתוחה ללמידה ומחשבה חדשה – על אוכל, ילדים יחסים ותודעה.

עד כאן תובנות לשישי.
אם לא קראת את הטור שהיה השבוע גם ברביעי (ככה זה עם מילים, לפעמים הן נאלמות ולפעמים יש שפע מהן) מוזמנים לקרוא אותו כאן.