ביום שישי האחרון, כשיצאתי מהמיטה בשעה מאוד לא רגילה, כבר חייתי בשלום עם הידיעה שהשבוע לא אכתוב את הטור של שישי.
יש שבועות שבהם המילים לא יוצאות. ואם מתאמצים, לא תמיד מגיעים למקומות טובים.
אחרי סיבוב קצר בכלבו, שלי ושל טל, הצעתי לו "שנממש" את רעיון הוולוג שעלה לי לאחרונה במחשבה.
מידי יום אני והוא נוסעים לבית הספר במרחק של חצי שעה נסיעה, או לכיוון ההסעה,
שמקצרת את הנסיעה המשותפת שלנו אבל עדיין מותירה לא מעט זמן.
עד לפני כחודש הנסיעות היו עוברות בשתיקה. כי הטלפון היה מלחמה אבודה. כך חשבתי לפחות.
מול 3 מתבגרים, הצלחתי להפנים שיש את פנטזיית האמהות ויש את המציאות.
בפנטזיה רציתי פחות. הרבה פחות שעות מסך. במציאות קיבלתי המון. המון שעות צפייה בעיקר של טל, במסכים.
באופן מובהק יש לזה השפעות מיידיות. כאלו שנראה ממש עם "יציאה" מהמסך ובשעות שלאחר מכן.
מעין עצבנות, חוסר נינוחות, תקשורת יותר קצרנית ותאבון מוגבר (בשעות שאחרי המסך).
יש לנו ילד חכם במיוחד. מחובר לעצמו ומזהה את כל קשת רגשותיו ורצונותיו.
מהאנשים שיודעים להבחין ברגע נתון אם הם כועסים, עצבניים או פגועים מעלבון.
הרגישות הגבוהה מניבה גם מחירים גבוהים. של פגיעות של דאגה וגם של חרדות מסוגים שונים.
לפני חודש פחות או יותר, טל נפרד מהטלפון במרבית שעות היום. הוא לא נמנע לחלוטין.
אבל הוא לא מחובר אליו כמו שהיה (או כמו שאני מחוברת לשלי). הוא הבין. שחלק מהסיוטים בלילה והחרדות ביום, קשורים בעיסוק הממושך בנייד.
כמו אדם שפצח בדיאטה מתוך רצון וחיבור אמיתי, אחרי שנים שהסביבה ניסתה לעשות את זה בשבילו, הוא פצח בדיאטת פלאפון.
התוצאות מיידיות. ממש באותו היום ובהתאמה גם בלילה.
הילד לא השתנה , מן הסתם, רק הנוכחות שלו עלתה. השיחה איתו עמוקה ומעמיקה.
כך יוצא שבנסיעות היומיומיות יש לנו שיחות מרגשות ועמוקות. ומשם גם נולד הרעיון לתיעוד השיחות.
נקודת המבט של טל, כנער רגיש ואחד שמכיר לפרטים את מנעד הרגשות והחושים שלו, מביאה מידע שהוא (בעיני הלא אוביקטיביות) זהב לתובנות הוריות.
את הפרק הראשון הקלטנו בשישי. כבר קיבלתי עליו המון תגובות מרגשות. וגם לא מעט שאלות.
מציעה לכם קודם לצפות ואז לקרוא את המשך התוכן
כאן הפרק הראשון – לא טעים לי או לא נעים לי
הנה כמה מהתשובות שלי לשאלות שעלו
1.מתי הוא התחיל להבחין בין נעים לטעים –
היכולת להבחין בין נעים לטעים, בתוך מזון. דומה בעיני ליכולת לזהות את מנעד הרגשות שלך. טל בן 13.
הוא הילד השלישי שלי. הוא כנראה הגיע להורות שלי בשלב שבו הבנתי שעדיף לשאול שאלות מלתת תשובות לילדים.
כשילד כועס, במקום לומר לו "זה בקטנה" או "לא נורא" אני מעדיפה לשאול אותו על מה הוא כועס.
כשהילדים נראים לא שבעי רצון אבל לא מביעים במדוייק את העניין, אני מעדיפה לשאול אותם : מה אתם ? (כועסים עצובים נעלבים וכו)
השאלות האלו אני מאמינה מביאות לשיח פנימי המאפשר לכל אחד מהם חקירה של המצב.
כמו השיח הרגשי ככה גם השיח על אוכל :ומכאן הופרדו המסרים על טעים או נעים,בגילאים יחסית צעירים (לא יודעת לנקוב גיל מדויק..אבל כבר לא מעט שנים).
מתוך המסר שכל דבר הוא לא – הכל או כלום. בתוך חוויה יש אינסוף פרטים שמרכיבים אותה.
בתוך ריב בין אחים, בין חברים. בתוך סרט שיותר חששתי ממנו מנהנתי ממנו וכו וכו.
לאורך השנים יש פה תפריטים מאוד משתנים, בין טבעונית לקרניבור.
בין בררנית לאוכל כל. בכל תקופה מישהו מאיתנו המשפחה – מציג איזה צורך סביב הארוחה.
שונות מיצרת שיח אחר. לא של שחור ולבן.
2.את מרגישה שהסנדלרית הולכת יחפה?
הפעם לא נשאלתי ולו פעם אחת אם אני מרגישה הבררנות של טל היא תוצר של המקצוע שלי. בכל פעם שעולה עובדת הבררנות (אגב גם ים בררנית, בצורה לגמרי שונה, והלוואי ויהיה גם פרק איתה) אני מנסה להסביר (קודם כל לעצמך) הבררנות של טל לצורך העניין היא עובדה. שקשורה לגנטיקה, קשורה בעובדה שהוא ילד על הרצף ואלו מבחינתי עובדות.
אבל, הסביבה והמסרים העוברים דרכה, הם בעלי השפעה. הם היכולת שלי לא להגיד "אני יחפה" כי השיחה שהיתה לי ולא בשישי, ריגשה אותי מאוד. היכולת של כל אדם להבין את עצמו, ואוכל הוא רק ביטוי ליכולות, היא מתנה שלא כולם זוכים בה.
יש לו תובנות משמעותיות על החיים, הרבה בזכות היכולת להבין את עצמו, שאני בגיל 40 (וחמש) עוד מנסה להנדס על עצמי.
3.עובדות מדעיות, כמו אני הורה בררן אז ברור שגם הילד שלי יהיה. או הילד שלי על הרצף.
הן אכן עובדות. אבל! היכולת שלנו כהורים או מטפלים, היא ליצור מצב שאנחנו מאפשרים לילדים למקסם את היכולת. כדי להניע לשינוי חייבים להסתכל מנקודת המבט של הרגישים במיוחד. אלו שרואים "לכלוך" בחביתה, אלו המזהים שתפוח 'פינק ליידי' הוא במרקם אחר ומדויק יותר מתפוח אדום אחר בשורה.
כל אבחנה או גנטיקה, בוודאי משפיעה. אבל תמיד יש מקום ליצור מדרגות של צעידה בטוחה. גם לילד הכי בררן זהיר וחששן.
תודה על כל תגובה ששלחתם. כל התגובות נקראו גם על ידי טל והגביהו אותו (ואותי) בעוד כמה סנטימטרים של תחושת מסוגלות וערך.
