היי מאדאם,
עצרי בבקשה הניחי את כל הדברים לבדיקה.
הנחתי את הקפה שחיכיתי לו כמה שעות, את התיק גב, תיק צד וגם את השקית,זו שלא איבדנו,
נשארו בה 2 סלטים שקנינו מראש.
הקריאה שלה גרמה לי להתכווץ ולהרגיש לא בנוח. למרות שידעתי ,
לא עשיתי שום דבר לא תקין ואין לי מה להסתיר.
5 ימים ברומא שהיו מעבר לכל הציפיות (3 מתבגרים ו 2 הורים, דירה אחת 5 ימים, הגענו עם ציפיות מתואמות,
כדי שמקסימום נפתיע את עצמנו).
פתאום ב 3 שעות, של נסיעות לטיסה, שדה תעופה לא מוכר, מטרו רכבת ובלי קפה אחרי היקיצה,
נדמה היה שחוויה של 5 ימים מתכנסת לתוך שליליות גמורה.
שדות תעופה הם רק נראים מזמינים, אבל הדלתות שנפתחות מעצמן,
הן בעצם הרגע האחרון שמישהו פתח עבורך הזדמנות.
מהשלב הזה תתמודד.
תבין איפה הכרטוס, איפה הבידוק , מה קרה לדיילת שהגיעה מעט חמוצה כבר אחרי החצי שעה הראשונה שיצאנו מהדירה –
נכנסו למה שנקרא מצב טיסה-
אנרגיה מנותקת כזו שלא משדרת הנאה וכאילו ברגע שוכחת כל מה שלרומא ולנו היה להציע אחד לשנייה.
זה היה טיול התבגרות ,של גל ושלי. עם מתבגרים.
עד היום טסנו כמה פעמים עם הילדים אבל הפעם היה משהו יותר בוגר.
משהו שכבר ידע לומר- שכל תקלה שתקרה כבר פגשנו בעבר, אולי לא ברומא אלא דווקא בבית גוברין,
אבל צלחנו כבר הרבה אתגרים, וזה לא משנה באיזה שפה מדברים המקומיים.
נסיונות העבר לימדו אותנו שריבים זה משהו שקל לזמן בטיולים משפחתיים, במיוחד אם יש אוטו ומרחב ישיבה צפוף של הנוסעים.
אז הפעם בלי רכב.
עם ממוצע צעדים שלא מבייש אף מתמודד, הצלחנו לאוורר מתחים.
זה לא שלא היו הזדמניות למריבות וחיכוכים.
אבל הצלחנו לבחור (גל ואני) כל אחד למה הוא מקשיב ואיך ואם זה ישפיע על "הבפנים".
כל הפלא הזה החזיק 5 ימים. שאפשר לסכם כסופר מוצלחים והפך להיות פקעת עצבים – מיד כשהבנו שההתנהלות הזורמת שלנו – פחות מתאימה לבוקר של תחבורה ציבורית לטיסה ומרחבים לא מוכרים.
רצנו למטרו ל 2 תחנות של נסיעה. היה גשם, אבל זה היה בקטנה.
רצנו לרכבת, הלא נכונה.
הגענו בלי כרטיסים כדי לגלות שלהזמין מונית היה יותר משתלם (אבל היי, מה עם החוויה?) והגענו לשדה – לאותה אנרגיה ממומרת למשקל עודף (של המזוודה)
בשלב הזה גילינו שהשקית שבה חטיפים ובוטנים, מה שנקרא ה"עוגנים" עבורנו ועבור הילדים, נשארה במקום לא ידוע, עם הרומאים.
בקיצר ממשיכים – עם ממרור של שעת בוקר מוקדמת, בלי קפה ועם מתבגרים עייפים, לאותה גברת שרגע לפני העליה לאוטובוס החליטה שאני האדם המסוכן שהיא צריכה לבדוק.
היא עושה את עבודתה, אני מניחה.
ואני מתגוננת בלב. אבל בלי סיבה.
יושבת במטוס ועברה בי המחשבה. על אותו הרגע שהיא הזיזה אותי מהשורה. ואיך בשניה הרגשתי אשמה ונבוכה. ממש כמו שפגשתי לא מעט פעמים באימהות שלי . וגם בעבודה.
כאמא צעירה, אני ממש זוכרת איך כל שאלה מגורם חיצוני הייתה מלחיצה ומפעילה: כמה התינוקת שוקלת? מתי היא התהפכה? כמה קקי היא עושה ? האם את מניקה ?
יש משהו בכל שאלה כזו שיכול לגרום להתגוננות והפעלה אימהית רגשית, בלי סיבה.
אם השאלה הזו לא הייתה נשאלת בכלל לא הייתי מוטרדת, כנראה, מכמה היא שוקלת או כמה ואם היא בכלל יונקת.
התשובות שאנחנו מתבקשים לעיתים לתת החוצה לאנשים חיצוניים, מלחיצות ומעוררות סטרס – בשנייה, גם אם 3 דקות לפני זה, היית בטוחה שהכל כשורה.
אולי לפעמים זו שאלה כמוסה ששאלת את עצמך אבל רק בשקט בחושך ופתאום העובדה שהיא נשאלת בקול אמיתי ובאור יום , מעוררת את אותם מקומות לא בטוחים.
יש משהו בשאלה שנשאלת מבחוץ שגורם לנו לעיתים לפקפוק בבטחון הפנימי.
אני מזהה אימהות שמתקשרות אלי לעיתים בדאגה.
על משפט כזה או אחר שהם שמעו מאחות או רופאה.
מדודה או חברה, משהו שגורם להם להטיל ספק בהקשבה הפנימית שלהן לעצמן.
על התינוקת שעד עכשיו הם הרגישו שהן יודעות עבורה מושלם.
בכל שבוע אני פוגשת סיפורים על שאלות חיצוניות שמעוררות לחצים. בכל שבוע אני מתמודדת עם כאלו בעצמי – בשאלות שאני נשאלת על ההורות שלי, על הזוגויות שלי, על העבודה שלי, על המכירות שלי.
אין פתרון קסם כנראה להתנהלות בטוחה. כי בסופו של דבר הַסָּפֵק הוא גם זה שמזיז אותנו לעיתים.
לא רק ממקום בטוח אלא לעיתים אל המקום הבטוח.
והנה דוגמה- על אמא מרגשת שהרגישה שהיא יודעת מה היא רוצה. לאן היא מכוונת ביצירת חוויות האכלה עם התינוקת שלה. ומשפט אחד – של איך יכול להיות שהיא עדיין רק יונקת (היא בת 9 חודשים) ערער את כל מחשבותיה ובטחונותיה. אבל רגע לפני היא ידעה, שהיא רוצה לבסס חווית.
שהיא לא מוכנה להתפשר על התנהגויות לטובת כמויות. שההנקה גם היא חשובה והכל בסדר היא רוצה ומוכנה להניק את התינוקת שלה.
ושאלה אחת שנאמרה בטון מספיק בטוח – ערערה.
ממש כמו אותה בודקת שאמרה לי "מאדאם" בואי הצידה בבקשה. לא היתה לי סיבה להלחץ אבל הלחץ הגיע. מעצם הקריאה.
אנחנו חיים בתוך אינסוף מסרים ציפיות וקודים צפויים.
הלוואי ונצליח לארגן את שלנו הפנימיים, ולהרגיש בהם מספיק בטוחים ושלמים.
♣
גל ואני נסענו כבר לא מעט פעמים עם הילדים. ורק הפעם ,אני חושבת, זכרנו גם ברגעים מאתגרים את מה שאנחנו יודעים.
שהכל בסדר, גם אם בשפה שונה. מאמינה שבפעם הבאה גם חווית שדה התעופה תהיה מעט יותר קלה.
♣
הנה מחשבה לקראת הבדיקה של טיפת חלב הקרובה – או מפגש עם שאלה שאת חוששת שתערער מעט את הבטחון והידיעה הפנימית –
בואי עם ידיעה אחת ברורה- של איך ומה את רוצוה ליצור ביחסים בארוחה. משקל הוא תוצאה של כל כך הרבה דברים ולאו דווקא אם התינוק אוכל או לא אוכל מוצקים
הכללות הן מאתגרות ואפילו מסוכנות.
יש המון סיפורים על טיפות חלב שתומכות בחוויה ולא רק במדדים יבשים.
ובכל זאת יש עוד דרך לעבור כדי שכולנו נזכור שאת החוויות, התפקיד שלנו ליצור . מתוכן תגיע גם כמות וגדילה, אבל בלי לוותר על יחסים בארוחה.
מחכה איתכם לבשורות טובות,
ותמיד מחכה מכם לתגובות.
עדי
