להאזנה הכנסו לפודקאסט שלי
בשעה 9 הבנתי שכדאי שנקבל החלטה: לאן ניסע בערב כדי לציין 18 שנה של נישואין.
ב 9:10 הזמנתי מקום, למלון קטן ביפו.
לשנות אווירה לצאת קצת מהשגרה שלא תמיד מאפשרת להכיר בימים מיוחדים בשנה.
יצאנו די במהרה מהבית, כמו משאירים מאחורינו את הסערה של היום יום כדי להיכנס לסערה אחרת קצת יותר רגועה קצת יותר מרגשת.
חנייה הייתה כמו תמיד קצת בעיה, אבל רק קצת הפעם. ומצאנו את עצמנו הולכים ברחוב המיועד לתוך סמטה קטנה של מלון שעומד בפינה.
נכנסו והנחנו, תוך כדי קיבלתי הודעה,
"עדי, אני לא יודעת אם תזכרי אותי זו ** אמא של &&& אבל יכול להיות שעברת עכשיו ברחוב ##? אני חושבת שזיהיתי את הקול שלך"
אם יש משהו שאני ממש ממש אוהבת, זה לסגור מעגלים ולהיפגש עם אנשים שמזכירים לי אירועים מלפני כמה שנים.
את שחר (כך נקרא לה בסיפור) "פגשתי" (בזום) לפני כמעט 3 שנים. בתוך שיא האתגר שלה מול האכילה של תום (כך נקרא לו לשם הסיפור).
זה היה מסע מפותל ומשמעותי שהיתה בו מטרה ברורה מצידה של שחר – להצליח לשמר הנקה. מלאה.
ומטרה ברורה מצידי, לעשות את זה בצורה שתשמור על שניהם. על הרצון של שחר ועל היכולת והביטויים שתום הציג באותם הימים.
משהו בשחר ובמסע שלה עם תום נשאר לי חזק בזכרון.
אתמול גיליתי, שגם אני חזקה בליבה.
שחר ראתה אותי ברחוב אבל כאמור, נפגשנו רק בזום, היא לא היתה בטוחה עד ששמעה אותי מדברת והבינה שכן. זו אני שהיא שומעת לידה.
אחרי אותה הודעה, הלכנו את רחובות יפו כדי לפגוש אותה ואת תום שכבר לא תינוק אלא כבר בן שלוש, וינק עד ממש לאחרונה.
בכל פעם שאני נשאלת לגבי טיפול בזום, אני ממש מבינה את התהייה – לפעמים אני כועסת על התקדמות הטכנולוגיה, איך יכול להיות שאנחנו מצליחים להמיר ריח ומגע מפגש אמיתי לתוך מסך שלוקח מאיתנו חלק מהחושים.
לרוב אני מודה לטכנולוגיה אני מודה לה תודה גדולה.
על ההזדמנות לפגוש מכל מקום ובכל שעה, אנשים שבפנים מול פנים אולי זה לא היה קורה.
אני מבינה שאולי בפיזי נשאר הריח, אבל בזום נשאר הקול.
זה שמלווה את המחשבה הפנימית, גם אחרי כמה שנים, שחר זיהתה את הקול שלי אעפ שנפגשנו כמה מפגשים בודדים.
בדרכנו לפגוש את שחר ותום (השמות בדויים, כן?) שחר שלחה לי תמונה של תום עם עוגה, כמו לספר לי בתמונה איך המשיכה הסיטואציה מאז הפעם האחרונה ששמעתי מהם.
המשכנו לשוטט וגל אמר לי :העיקר שבסוף כולם אוכלים.
זה נכון. ללא ספק בסוף כולם אוכלים.
אבל הדרך אל אותה נקודה מלווה לעיתים במסע שפותח תיבות רבות של חששות ודאגות אצל חלק מהמשפחות. צנצנות של דאגות מתמלאות בשאלות ותהיות, ולעיתים נוצר מצב שצנצנת התהיות /דאגות מלאה. מלאה מידי.
יש אינסוף מסלולים להגיע לתוצאה אבל השאלה הגדולה (כמו שאני מזהה) זה מה המחירים או העליות שכל אחת מהדרכים עשויה ליצור.
חשש ודאגה מיצרים עבורנו לא פעם אסטרטגיות של "הסתרה" נזכרתי, איך בתחילת דרכי המקצועית כעצמאית, הייתי עושה ביקורי בית אצל משפחות, כדי לראות את הסביבה הכי מקרוב. כדי להגיע הכי קרוב למציאות ולהבין אותה לעומקה.
קניתי אז מזוודה פרחונית, והכנסתי בה כלים, מנשא ובובה להדגמה.
אני בטוחה שזה היה הצורך שלי לעטוף את החששות שלי – בציוד שישקף מידה מסוימת של מקצועיות.
כאילו לא רק אני באתי אליכם, גם כל הציוד המקצועי שלי.
אם תזמינו אותי היום לביקור בית (שאני כבר לא עושה שנים) אגיע אני ועצמי. אולי עם כלי כתיבה (כי זיכרון זה כבר לא מה שהיה) כבר אין לי צורך בעזרים חיצוניים שיעידו עבור עצמי שאני מקצועית וראויה לתת לכם עצה.
יש הורים בשלבים שונים של דאגה או חוסר בהירות, מוצאים את עצמם מוסיפים עוד מנות על השולחן.
עוד כלים שישכנעו את הילד לאכול. עוד סיפורים ואולי עוד הבטחות לקינוח או פרסים אם יצלח את משימת האכילה.
כאשר אנחנו בטוחים בדרך, אנחנו לא צריכים – פרופס או עזרים. אנחנו פשוט מעבירים את האנרגיה הנכונה, את הביטחון במסר ולא נכנסים לדאגה.
זה נכון כמובן לא רק באכילה. אבל שם אני יודעת מה יכול לתת תשובות לשאלות שמעוררות דאגה.
וכמו שהעולם מנסה לחזור קצת לבסיסו, לאכול מזון פחות מעובד, לחזור להליכה ברגל ולהתמיד בדברים שפעם לא היתה ברירה אלא לעשות אותם בצורתם הפשוטהגם אני חוזרת לבסיס וחוזרת לעשות סדנאות כמו שעשיתי לפני עשר שנים. כאלו שבהם אני פוגשת אתכם פנים מול פנים.
מחבקת את התינוקות שלכם ואתכן ומדגימה, ארוחה אמיתית עם הדגמות אמיתיות, לביסוס ארוחות.
המפגש הראשון והקרוב מתקיים בעוד 3 שבועות. חצי מהמקומות בו נתפסו,
יש לכן הזדמנות להצטרף –
סדנה מעשית עושים סיפור פשוט מטעימות ומעבר לארוחות.
בחלק הראשון נלמד
באמצע נאכל
ואז ניישם! עם התינוקות
את כל הפרטים אתן יכולות לקרוא כאן
ובמפגש הקרוב יש בונוס מיוחד של קבוצת ליווי בוואטס אפ
קוד הנחה עדיין פעיל! כיתבו לי חזרה אם תרצו לקבל אחד
