לדבר פומלית שוטפת

הטור של שישי – ניתן להאזין לו או לקרוא
כאו מאזינים 

♥

כמעט תמיד אני חושבת במטאפורות. מדמיינת את הסיטואציה הנוכחית בהקבלה לדברים אחרים בחיים, או לחפצים אחרים ממה שהם.

אכילה היא מערכת יחסים. זה לא חדש אני בטוחה. אבל כשמבינים את זה וזוכרים את זה גם ביום יום, לפעמים יורדים המתחים.

תחשבו רגע על דוגמה מהסוג החברתי, חברה מתקשרת ושואלת אם אני אבוא למסיבה (זה מאוד היפותטי בהקשר שלי, אבל תזרמו) .
ברגע השיחה, אני בדיוק סיימתי פגישה מעולה. הכנתי לי קפה וסנדוויץ ואני רואה איך היום הזה הוא מן הימים היותר נינוחים וטובים שהיו לי לאחרונה.
בהתאם להרגשה, באותה הנקודה, אני אומרת לה : כן, ברור שאני באה למסיבה.
דמיינו שהמסיבה היא ממש היום בערב, או אולי אפילו מחר. בגדול אני לא בן אדם של מסיבות, מה שאומר שכל דבר הכי קטן שיקרה בהמשך היום, לאחר אותה נקודה נינוחה שבה הסכמתי ללכת למסיבה, יכול להזיז אותי בשנייה מההחלטה.
בראש אני יודעת שאני הולכת למסיבה, אך ככל שעוברות השעות אני מבינה שאני לא ממש רוצה. ויותר מזה, מחכה לראות את המספר שלה על הצג בתקווה שהיא תבטל את ההליכה.
היא לא מתקשרת, אני מתחילה דיון עם עצמי, מה אומר ואיך אצדיק את זה שאמרתי כן והיא מחכה. וגם לעצמי אני מרגישה מחויבות ומתחילה להעביר ביקורת כזו מהסוג של – תהיי קלילה, נו מקסימום תהני , את יכולה.
אתם בטוח יודעות איך נגמרת הסיטואציה הזו, עם תרוץ כלשהו מצידי לעצמי ולה, או אם אנחנו באמת כנות, אני ממש מצליחה לומר לה – לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל אין סיכוי שאני הולכת למסיבה.
כנראה שהחברות שלנו תשאר אמיצה, אני אמשיך להיות בה כנה והיא כנראה עוד תזמין אותי למסיבה.
לקח לי הרבה שנים להרגיש שאפשר לבטל משהו גם בשניה האחרונה, באמירה ישירה. בלי תרוצים או המתנה לגורמים חיצוניים שאולי בנס יבטלו בעצמם.

עכשיו תחשבו על  ילד בן 5. ופומלה.
הוא שמע על זה בגן. הם אפילו היו בקטיף. החבר הכי טוב שלו מביא פומלה בקופסה לגן. ויש איזה "הייפ" סביב פירות הדר.
הוא אומר בליבו. כן גם אני רוצה. אני יכול ואני אנסה.
חוזר אחרי יום מושלם בגן ואומר לאמא, אני אוהב פומלה!
בהתרגשות גדולה אמא הולכת לקנות פומלה. בעצם לא פומלה. עץ פומליות שיהיה להם זמין. כי מה לא עושים בשבילו אם הוא כבר רוצה? ואיך אפשר לפספס רגע פז כזה?

העץ (המטפורי) מגיע הביתה, הילד נרתע ונבהל עד אין קץ. כי אתמול כשדיבר על פומלה הוא באמת אהב אותה. בראש. אבל עכשיו בתנאים כל כך שונים ואחרי יום עם חוויות אחרות ושונות, הוא אפילו לא מצליח לדמיין שהוא נוגע בה. הריח, הצורה, המחשבה על הטעם ובעיקר על הלא נודע, לא מרגישה עבורו אפשרית. כרגע.

ואת שקנית, עץ פומלית, אולי לא מבינה, מה בדיוק הבעיה, כי הרי זה מה שהילד רצה,  אז לפחות שיטעם.

זה נכון. הוא רצה. וגם האמין שהוא יכול. אבל משהו כמו בארוע המסיבה, השתנה. וברגע האמת הוא חש הימנעות שאולי אין לה סיבה או הגדרה אבל היא שם במלוא הדרה.

האם זה אומר שהוא לא יאכל פומלה לעולם? ממש לא. סיכוי סביר שהוא יאכל פומלה או פומלית די בקרוב. סיכוי סביר שעוד יהיו הזדמנויות למסיבות. וגם תלכי לאחת בקרוב.

בניגוד לצניחה חופשית שאם חברה הייתה מציעה לך ביום של אנרגיה נינוחה, לא בטוח שהיית מסכימה. ללכת למסיבה כן הסכמת. זה כבר בסל הרצונות ובאמונה שזה משהו שאת יכולה ליהנות ממנו. אולי עוד יש תהיות ואולי זה מצריך מאמץ והכנות שעוד לא הבשילו, אבל בניגוד לצניחה חופשית, את כן מדמיינת את עצמך במסיבה.

וממש בדומה,
בניגוד לפשטידת ירקות, שאותה הילד שלך אפילו לא אומר במילים שהוא רוצה או אוהב. פומלית הא כבר רוצה. אז היא קצת יותר קרובה.

כמו בשפה – אתה קודם שומע מהסביבה (נגיד השיחה בגן על פומלית) ואז אתה מתחיל לדבר עליה עם עצמך (בראש) מעז להגיד את המילים בקול רם או לקרוא את המילים הכתובות (כמו שפה) ויבוא גם רגע שתגיע להשלמת הפעולה – לחשוב על זה לעשות את זה ולאכול את זה.

ועד שהילד שלך ידבר  פומלית שוטפת, יכול להיות שכרגע הוא  רק שומע ומבין, אבל עוד לא בטוח מספיק כדי לעשות את כל הפעולה של האכילה, שכמו שאמרנו היא כמו שפה.

בשפה אנחנו סבלניים ומבינים, ילד קודם כל מאזין. אחר כך מעוות טיפה את המילים ובסוף מדבר בצורה שוטפת.
כדי לדבר פומלית שוטפת, צריך סביבה שמציעה. צריך סבלנות של הסביבה להבין שלוקח לך רגע לרכוש את הרצון או את היכולת, ואז יגיע הרגע שתדבר מול קהל גדול את השפה שלמדת, או כמטאפורה – תאכל את הפומלה.

אם הילד שלכם צעיר, ואתם מרגישים שהשפה של האכילה עוד לא שם, מוזמנים ליצור איתי קשר. נחשוב ביחד.

אם המטפורה הזו הפילה איזה אסימון, מוזמנים ממש לכתוב לי .
זה תמיד תמיד משמח אותי (הרבה יותר מהליכה למסיבה).

אם הילד שלכם מעל גיל 3 ועוד לא מדבר "אכילה" מגוונת ופשוטה, מוזמנים לקרוא על המסע בקופסה. מסע חוויות שמלמד ילדים לנוע לעבר תעוזה ודיבור אכילה יותר רהוט ופשוט.

כמו תמיד. עם תקווה שהופכת להיות כבר שחוקה, אבל לרגע לא אפסיק לייחל עבורה, אמן שנשמע דברים טובים.
אמן שנצליח לסיים את המלחמה במילים ולא בנשמות של אנשים. 

שנשמע דברים טובים,

עדי רסולי