על שונות אנושית וחיתוך של מלפפונים

כאן אפר להאזין לטור של שישי 

כאן אפשר לקרוא 
כמו שאתם יודעים (ואם לא, אז עכשיו זה הזמן) הכתיבה שלי, של שישי בבוקר היא כתיבה אינטואיטיבית. אני פותחת את המחשב ומתחילה ולא יודעת איך זה יתחיל מה יהיה באמצע או בפיסקה האחרונה.

זו בעצם אסופה של חוויות שהתרחשו השבוע – ויש לי צורך להדגיש את זה דווקא לקראת הכתיבה הקרובה – שבה אני רוצה לתת הצצה לעולם של תעשייה. תעשיית מזון זו שלעיתים נתפסת במחשבתנו (או של חלקנו) כמשהו שיש להרחיק ככל שניתן.
אז גם הבוקר, בצורה אינטואיטיבית אני מחברת מחשבות – שקשורות במסיבת סיום, חומוס ותפיסות חיים.
או מה יאפשר לנו לכתוב את הסיפור של עצמנו?

טל ועומר ציינו אתמול סיום שנה בסאדברי. בית הספר שבו הם מתעצבים ב 3 שנים האחרונות.
אני יכולה לכתוב סיימו כיתה ז, סיימה כיתה ט. אבל היות וגרף הלמידה והזמן בסאדברי שונה מכל דבר, אין לזה באמת משמעות. אם זה ט ח או ה.

מסיבת הסיום תחת הכותרת – אגדות חופשיות – העבירה שוב ושוב מסרים עמוקים סביב הבחירה ליצור את הסיפור שלך.
על היכולת של כל אדם לבנות את הסיפור שלו במרחב הזה, כאשר המשמעות המירבית של הסביבה, היא בהון האנושי-

זה של הצוות וזה של המתעצבים (שזו כנראה מילה יותר מתאימה מאשר תלמידים במובן הקלאסי) בבית הספר ועל ההפרייה האחד של השניה. 

אחת המחשבות הכי ברורות שעלו וילכו איתי – היו השם של הארוע – "אגדות חופשיות" והמוטיב שליווה את זה – כל אחד בוחר את כתיבת הסיפור הפרטי שלו, את הדרך ואת היעד. 

וכמו שכתבתי בתחילה, אני מבינה שזה מתחבר לי לעוד חוויה שהיתה בשבוע שחלף.

סיור שהייתי בו השבוע, עם חברת שטראוס. פעם בשנה יוצא אוטובוס מלא ב 3 שנות לימוד ועוד חצי שנת סטאז כפול 20 דיאטנים.
כמי שעובדת באופן עצמאי כבר עשור וחצי, המפגשים האלו הם חוויה מאוד מרגשת ומזינה.
אז נסענו רחוק והגענו לאזור כרמיאל כדי להיכנס למפעל ולראות את המסע שעוברים גרגרי חומוס וגם חצילים כדי להגיע לקופסא במכולת ועד לשולחן שלנו בארוחה.
זה היה יום עמוס בבטן וגם בלב ובלמידה, ופתחנו את החשיבה להבין מה באמת קורה בתעשיה.

באחת ההרצאות ביקשתי, ספרו יותר את הסיפור את זה שמציג שהגרגרים פה עוברים תהליך ארוך, שהחצילים איכותים וטריים ושהטחינה עוברת מבחן טעימה יומיומי, כי הסיפור הזה מייצר ודאות. וודאות זה כנראה הדבר שכולנו מחפשים.


זה מוצר ארוז. וכנראה שגם בעוד 20-30 שנה כשהתעשיה תתפתח עוד מעבר לגבולות הדמיון, וחומרים מייצבים ומשמרים ייצאו מהלקסיקון, עדיין אמליץ על הכנה ביתית.
יחד עם זאת,העולם משתנה והצורך שלנו כהורים להכיל ולהאכיל את הילדים במזון והזנה מיטיבה,
נשמר לצד הקושי להצליח לעשות את הכל בהכנה ביתית. חומוס הוא רק דוגמה אחת מיני רבות, לבחירות ולתכלול עלות ותועלת שאנחנו נדרשים לעשות.

ההזדמנות שניתנה לי להיכנס למאחורי הקלעים של הגרגרים, העלתה שאלות אבל סיפקה גם לא מעט תשובות.
להיות במרחב שנותן לך הזדמנות להכיר, שנותן לך אופציה לשאול בלי פחד – ולקבל החלטות בהתאמה, זו כנראה המשימה הכי גדולה של כולנו – כבעלי עסקים, כעובדים ובעיקר בעיקר כהורים.
ליצור מרחב שיש בו הזדמנות לעשות בחירות בתוך גבולות

וזה כמובן נשמע ונקרא מאוד פשוט,
אבל שלא תבינו לא מדויק, בניגוד לכתיבה הקולחת שמשתחררת ממני הבוקר,
החיים פה בבית, הם ממש לא רק דבש. יש אתגרים בבית הפרטי. בעסק הפרטי. בהורות שלי.
אבל השבוע הזה בסימן יצירת מרחבים שנותנים מציאות וחופש פעולה, גרמו לי לחבר את זה בכתיבה (ובהקראה) לכמה
משפטי מחשבה, שאני כמובן אחבר אותם לשולחן האכילה –

אנחנו יכולים ליצור מרחב שיש בו הזדמנות להתנסות (למשל – תניחו אוכל במרכז השולחן, תאכלו ותחייכו)

אנחנו יכולים לשאול שאלות קשות, בעצמנו את עצמנו ואותם הילדים.
זה לא אומר שנהיה חייבים לקיים את התשובה, אבל בעצם השאלה יש פתיחות לסקרנות ולמידה טובה יותר של אדם את עצמו.
למשל כשהילד אומר איכס, בלי להבהל – תשאלו מה הפריע לו. זה לא בהכרח אומר שהוא יאכל את זה , זה רק אומר שכל תחושה היא לגיטימית. שאין מחשבות ותחושות שצריך להבהל מהן.

אנחנו יכולים לכוון למגוון רחב. של דעות. של אנשים. של חברויות. של צורות חיתוך והגשה, של שילובים ומתכונים (אם תגישו תמיד מלפפונים בחיתוך ארוך, זה בסדר כמובן, אבל בעומק הדברים זה אומר "שככה זה מלפפונים" ואם ילדים יבינו שמלפפון מגיע בצורות חיתוך שונות, אולי נצליח להגמיש את מחשבת השונות האנושית – לכך שגם אנשים מגיעים בתגובות שונות צורות שונות והעדפות שונות)

זה היה טור עם חיבורים שהפתיעו גם אותי, אבל בסוף כנראה הכל מחפש משמעות, ודברים לא פוגשים אותנו בלי סיבה.
תודה לבית הספר סאדברי עמק האלה, תודה לשטראוס שעוררו בי מחשבה.
תודה שהתגובות שלכם והקריאה מעודדות אותי להמשיך בכתיבה ובהקראה.
ותודה לכל אחד מהילדים שלנו, שמחפש את הסיפור שלו ומאפשר לנו ללוות את מה שנקרא לו "הכתיבה".

הלוואי שהשבוע שיתחיל יהיה בסימן אגדה עם סוף טוב
לכל מי שמחכה לכזו
וכולנו מחכים לסוף טוב יותר.

שנקבל בשורות טובות,
עדי

הטור של שישי

ריצה ברת השגה

אני לא רצה לתחבורה ציבורית. זה היה המשפט הראשון שאפרת אמרה מיד עם היציאה מהרכבת באחד הימים החמים השנה. י

עגלת קניות
Start typing to see posts you are looking for.