מוזמנים להאזין לטור בspotify
אתמול ישבתי עם שני בני נוער שאני אוהבת במיוחד. אחת עם קשר דם ואחד עם קשר ללב.
ישבנו בבית קפה, על תיאטרון גבעתיים. היה שם קפה קר שלה ועוגה שאני והיא אכלנו יחד. טעימה מאוד ומוגזמת מאוד.
ישבנו ודיברנו, ובשביל לשמור על כבודם (או כבודה..) אני לא אפרט את כל השיחה אלא רק את החלקים המאוד מלמדים שבה.
כחלק משיחה שהתפתחה ניסינו ללמד את CHAT GPT מי אני. ז"א איזו אמא אני ומה הייתי אומרת בסיטואציות שונות אם הייתי הצאט שמקבל את ה"פניות" מהבת שלי.
(אפשר כמובן להגיד הרבה דברים על הרעיון הזה ולחלוק מחשבות על קידמה, בינה מלאכותית ומה שהיא עושה, אבל! בשביל הלמידה זה היה רגע מרגש במיוחד עבורי. )
בקיצור, הצ'אט שהתבקש להיות אני,או הדמות שלי,קיבל תיאור יבש של הסיטואציה ואז התחיל לשאול שאלות שיאפשרו לו לאפיין את המימד הרגשי של התשובות שהוא יתן.
את השאלות הוא שאל את הבת שלי, ולכן הן ניתנו על ידה,
זו ההצצה מרגשת ונדירה שיכולתי לבקש לאותה שיחה.
שאלות כמו מה סוג הקשר שלי ושלה (תזכרו זה הצאט שואל אותה עלי) או שאלות כמו מה סגנון התשובות שהיא (אמא שלך, אני) תיתן לך בסיטואציה X ועוד שאלות שיעזרו לצאט (ולי כמובן) ללמוד מה הבת שלי חושבת על הקשר שלנו ואיזה קולות פנימיים מתהלכים לה בפנים כשהיא חושבת עליי.
כן, ברור שאני לוקחת בחשבון שישיבתי מולה ולכן זה לא המשחק האותנטי ביקום כולו, ברור שחלק מהתשובות עודנו שם מעצם נוכחותי.אבל! למדתי. לא מעט מהשיחה. על הקולות שמתהלכים לה בראש, על התפיסות שהיא מקבלת ממני ועל הציפיות שהיא חווה ממני אליה.
הצאט היה הגורם הבלתי מעורב שנכנס לשיחה. הבלתי מעורב רגשית. כמו דמות שרק מתבוננת ומכילה את המחשבות והרגשות, ללא ביקורת או שיפוטיות.
השיחה הזו הזכירה לי שיחה שאני מקיימת לפעמים עם משפחות.
מידי פעם, אני שואלת הורים שאני פוגשת בייעוצים סביב בררנות אכילה ו/או אכילה מועטה את השאלה הבאה –
אם הייתי פוגשת את הילד שלכם, הולך בשביל לידי ושואלת אותו – מה ההורים שלך חושבים על האכילה שלך, מה הוא היה אומר לי .
יש הורים שתוך שניה שולפים, עונים על זה בלי להשתמש בפילטר של פרשנות רגשית שאולי המחשבה מעוררת בהם. אלו לרוב יהיו. התשובות שאני מדמיינת אותם מדויקות ואם באמת הייתי פוגשת את הילד על השביל הוא כנראה היה עונה לי משהו דומה.
יש הורים שמשתתקים וחושבים. האמת היא שלרוב אני מאמינה שיש להם תשובה לשלוף, אבל (אני רק מתארת) שאלי התשובה שהם שולפים לא מרגישה בדיוק בנוח במחשבה שזה מה שהילדים שלהם חושבים.
התשובות הנשלפות נעות בין : הם לא מרוצים מהאכילה שלי. הם חושבים שאני אוכל מעט מידי. הם חושבים שאני אוכל לא בריא.
לרוב הם מתאפיינות במסר של "לא מספיק". אני לא מספיק … (אוכל או מגוון וכיוב).
כאשר מישהו מסתובב בתחושה שהוא לא מספיק. שהוא לא ביעד. שהוא יכול או צריך יותר, לפעמים זה רק צינור הזנה – שמשמר את המורכבות או הבעיה.
אם אני או הילד שלי, מקבלים מסר חוזר של – אני לא מספיק או לא בדיוק, אני מתחילה אולי להאמין בזה ומתקשה לדמיין שאני יכולה אחרת.
משחק השאלה המזדמנת הזה, הוא בסה"כ רגע קטן שאפשר לבדוק אם מה שהילד שלי חווה זה מה שהייתי רוצה שהוא ירגיש. אני מנסה לדמיין אותו לפעמים על עצמי, וברור!! שכל אחד מהילדים שלי יענה תשובות שונות אם מישהו ישאל אותו ברחוב, עלי ועל נושאים שונים בהקשר שלי.
יש משהו בעצירה הזו לבדוק, שיכול לשנות מעט את המסר שהילד מקבל.
אם אני מרגישה לא בנוח עם התשובה האוטומטית שיוצאת לי, אני מאוד רוצה לשנות אותה. בשביל הקול שהילד שלי מתנהל איתו. בשביל היחסים שלנו.
(אגב כמובן שכולנו חווים תחושות כאלו בחיים וכמובן שכולם מעוררים תחושות כאלו באנשים אחרים לעיתים, אבל! אולי יש פה הזדמנות לבדוק מה אנחנו מדמיינים שהם אומרים ולהגיב בצורה שמשנה מעט את המסרים החיצוניים, שישנו גם את התפיסה העצמית)
הבוקר קמתי, להודעה מים שלי- "עולם משוגע" זה מה שהיה כתוב בה.
חשבתי לעצמי שהעולם באמת משוגע. מאוד. מהרבה בחינות. רק לא הבנתי למה היא כתבה את זה, עד שראיתי שבהודעה לפני כן שאלתי אותה:
מה השיר שאת אוהבת, שאבא מנגן על הגיטרה?
וזו היתה התשובה. ואולי זה מסר ואולי זו רק תשובה.
הלוואי ובקרוב העולם יחזיר תקווה ויעזור לנו לחשוב במושגים של יותר חמלה ואופטימיות, ממה שהוא מעורר בנו.
