את הטור של שישי אני גם מקריאה:
את הסניף השני בארץ של מקדונלדס, פתחו בשנות ה 90 בהרצליה.
ההתרגשות הגדולה וההזדמנות לעבודת נוער, קרצה לי כל כך כך שהעובדה שמוכרים המבורגר ומכינים אותו גם, לא הפריעה לי כדי להגיד: אני רוצה!
זו היתה תקופה שבה כבר הייתי, אני מעריכה, צמחונית כ 5 שנים ובכל זאת. היה משהו שקסם לי בעבודה.
יש לי אינסוף מחשבות וסיפורים על מערך הניהול והעבודה של מקדונלדס
(אגב, כמערכת יש לי בעיקר דברים טובים לומר מתוך החוויה).
אבל הפעם אני רוצה לדבר על הפעם הראשונה שהבנתי מושג בסיסי בניהול מלאי ובטח בעולמות של מזון.
זה נקרא FIFO first in first out.
כדי לשמור על טריות המזון, דואגים שמה שהגיע ראשון יוצא ראשון. ממש כמו בסופר במקרר הגבינות שבו כולנו יודעים שאם נעמיק בתוך השורה, נמצא גבינה שתאריך פג התוקף שלה רחוק יותר.
חשבתי אתמול על Fifo של התנהגויות. על ילדים המבטאים אתגרים או מחשבות, גם ע"י הכנסה או הוצאה של התנהגויות. אני כותבת דוגמה, על ילדה שאני אוהבת בלב ובנשמה וכשהיא תקרא, אני מקווה שהיא תראה כמה אני גאה ומעריכה!
גיל ההתבגרות בתוך בית של 3 מתבגרים זה מסע ובשנה האחרונה למסע המשפחתי הצטרפה גם מלחמה ודאגה מדינית, שלא פוסחת על המתבגרים שלנו.
באופן טבעי, עומס מייצר תחושה של צורך לזרוק ולהוציא את מה שאפשר. לוותר על מה שלא חייבים.
כך קרה בהדרגה ירדו כל מיני פעילויות מלוח השנה והשבוע של הנערה. דברים שלא חייבים לעשות, פשוט ירדו מהעשייה של השגרה.
יש בזה משהו מלחיץ, עבורי כאמא. לצפות מהצד בצמצום של העשייה ובטח כשמבינים שזה הצצה להתרחשות רגשית.
בשבועות האחרונים הרגשתי LOFI last out first in של התנהגויות.
דברים מתחילים לחזור לשגרת העשייה, כמו סימן לזה שהלב מתחיל להתארגן בחזרה.
הדבר הראשון שיצא מהשגרה (שנקרא לו last out) חזר פתאום לעשייה. האחרון שיצא הוא הראשון שחזר.
יש בזה התרגשות גדולה שלי. יש לי הבנה שהמחשבות והדאגות מתחילות להתארגן ולהתרחק, ומאפשרות פעולות לא הכרחיות, אבל מהנות, לחזור.
(ואם הקטע הזה הרגיש לא ברור עד הסוף, אז דמיינו את עצמכם בתחילת המלחמה, איך הרגשתם ,אולי, שהליכה לחוג או לעשות ספורט זה פריבילגיה או מיותר והורדתם את זה מהעשייה.
לצערנו ככל שהמלחמה ארוכה, והופכת במידה מסויימת למציאות הקבועה, פעולות שאולי הורדתם בהתחלה, חוזרת במצב של המציאות הקבועה).
ומה בין זה לבין אכילה של ילדים?
אחת הסיבות לירידה בתפקודים או הרגלים, היא מצב של סטרס. כאשר ילד מצמצם את המגוון ,או התפקוד שלו ונשאר רק עם אלו שממש חייבים, במידה מסוימת הוא מחזיר לעצמו שליטה, במקום שבה היא נלקחה ממנו. מציאות של שינוי שגרה, של מעברים או ציפיה רגשית גבוהה מצד הורים לילדים, מייצרת לחץ ומעבירה אותם לתפקוד "מינימלי".
בתקופות של שינוי כמו לידת אח, כניסה לגן או כל שינוי סביבתי (אפילו מצבים של שמחה קיצונית או חופש גדול ושינוי הגבולות) ילדים עשויים לצמצם את המגוון התזונתי. כאחת הדרכים להחזרת השליטה עבור עצמם, בסיטואציה שבה זה קצת נלקח מהם.
הבחירה מה לאכול ומה לא, מחזקת את היכולת לשלוט במציאות ומתחזקת במצבי מציאות לא יציבה.
אם הילד שלכם צמצם לאחרונה, יתכן וזה קרה משינוי של שיגרה, או התרגשות גם אם היא לטובה.
אני מאמינה, שמה שיצא אחרון מהתפריט LAST OUT יהיה כנראה הראשון לחזור אליו First in.
בשביל שזה אכן יקרה, צריכה להיות התייצבות רגשית (כמו למשל סיום תקופת הסתגלות או חזרה לסדר יום מאורגן) וצריכה להיות ההזדמנות לראות שוב את המאכל שירד. כך שאם הילד שלכם צמצמם את התפריט, זה הזמן הכי טוב להמשיך להגיש על השולחן גם את מה הוא כבר לא כ"כ אוכל.
לא בצלחת שלו. לא במאמץ. אלא פשוט שם, במרכז השולחן.
התיצבות רגשית לוקחת רגע או שניים. כולנו בסיומו של חופש שמהווה יציאה מיציבות ושיגרה ובפתחה של שנה ,אולי במסגרת חדשה.
אל תופתעו אם יהיו שינויים בכמויות של האכילה. אל תופתעו אם הילדים יצמצמו את המגוון בארוחה.
מצד אחד, לא צריך לקבל את זה כמו שזה כגזירת גורל,אבל כן צריך לקבל את זה שזה המצב כרגע ואתם לגמרי יכולים לשנות את זה, בהתמדה וחשיפה.
שנה לימודים חדשה מתחילה עוד שניה.
בשבוע שעבר כתבתי טקסט שהייתי מאוד רוצה שתקראו, אבל באופן יחסי המונים מכם לא הגיעו אליו, אז הנה הוא שוב כאן
אם אתם לא מסתדרים לבד בדרך לשינוי מוזמנים גם לקרוא על המסע בקופסה. תוכנית שכבר עשור גלית ואני מעבירות יחד, ומתרגשות בכל פעם לראות את התהליכים.
אמן שתהיה שבת של בשורות
אמן שתהיה שנה של תקוות ובעיקר מחשבות טובות.
להצטרפות לקבוצת הוואטאפ השקטה
