את הטור של שישי אני גם מקריאה, כאן מאזינים :
חשבתי שאני יודעת מה יעבוד, הרגשתי שאני כותבת משהו שחשוב שתדעו.
הכנתי פוסט כתבתי, עיצבתי (בקטנה, אבל עיצבתי) הדגשתי את המסרים החשובים ושיגרתי.
לחצתי על שתף והבטחתי לעצמי שאמתין לתגובות פנויה, כדי שאוכל לענות לשאלות שהכתיבה תעלה.
זה היה אתמול בבוקר, ואני עדיין מחכה. היו תגובות בודדות ומעט (מאוד) לבבות.
המרחב של רשתות חברתיות הוא אחד המציפים עבורי, מעורר בי לעיתים את תחושת הקיץ של אביה, האם הפעם יהיו תגובות איך הם יהיו ובעיקר, וזאת האמת המביכה (בעיני) כמה.
להתמיד בדרך שאת לא לגמרי בחיבור רגשי למדיה, זה לא פשוט. אני מרגישה שאני בקונפליקט תמידי סביב "הדבר" לצד זה שאני מבינה שזו הדרך להכיר אתכם.
עוד הורים. עוד אמהות ואבות. וגם לא מעט סבים וסבתות.
עברתי דרך ארוכה ברשתות חברתיות. תקופות של אהדה גדולה לקבוצת המתכוניה – שהפכה לאתר, לעמוד אינסטגרם והרצאות לצד תקופות של שאלה האם הרשתות זה המקום שלי להיות.
לחיצה על "שתף" היא כמו הגשה של מנה שטרחת עבורה לא מעט זמן בתכנון ומחשבה ועכשיו את מחכה לקהל המגיבים,
זה יכול להיות קהל של קוראים וזה יכול להיות השולחן המשפחתי שעכשיו יגיבו למנה שהכנת: באכילה נמרצת המעידה על הנאה או באכילה מנומסת של כמויות קטנות במקרה הטוב,
או אמירות יותר נחרצות כמו "איכס" אם מדובר בילד אותנטי בן 3.
אני חיה בעולם של השוואות. מרגישה שאני,מניחה שרובנו, נמדדים בכמות התגובות או אופי התגובות.
יש כל כך הרבה פעולות יומיומיות שאנחנו עשויים לקבל עליהם תגובות (בעבודה, בהורות, בזוגיות, עם חברות)
שלפעמים המחשבה כבר עייפה, וכל מה שצריך זה פשוט לעשות. בלי לבדוק מה ואיך זה מעורר אצל הקהל שלנו.
אנחנו מגדלים ילדים לעולם שיש בו לא מעט תחרות והשוואה. זה בלתי נמנע. רק מעורר אצלי מחשבה.
השבוע קיבלתי המון שאלות, לגבי קופסאות האוכל ומה שהן מכילות.
ומה עושים כשהקופסה חוזרת ממש מלאה. מה זה אומר על מצב הרוח של הילד ומה לעשות בקופסה הבאה.
על הסתגלות כתבתי לא מזמן ואני משתפת אתכם כאן.
ממליצה לכם, תקטינו את הכמות שאתם מגישים.
תקטינו ציפיות – תקטינו את המנות. כמות של רבע או חמישית לחמניה, כי אם הקופסה חוזרת מלאה,
כנראה שהשפע מיצר גם בהלה מסוימת מהצד של הילדה.
אנחנו אוהבים לתת המון, לעצב ולהשקיע. אבל יש משהו בשפע שהוא גם סוגר ומרתיע.
בימים של מציאות לא יציבה, כמו כניסה לגן או אפילו עבורנו, המצב במדינה, כדאי לצמצם ולא להגדיל את השפע.
להיות במקום פשוט ובסיסי, שמחזיר את הבטחון הראשוני.
להכין מנות קטנות
להגיש מנות מוכרות
לסמוך על הילדים, שאחרי שיסתגלו הם גם יאכלו
לסמוך על עצמכם, שאתם מבשלים טוב. אולי אפילו טוב מאוד
ולנסות לא לתת לעצמכם הסברים כל הזמן – למה זה לא עבד.
גם הערב, כשתבשלו ארוחה בשלו אותה עבור כל יושבי השולחן ולא רק עבור ילד אחד שאולי לא יאכל.
אמן שנשמע בשורות, טובות. רק טובות.
עדי רסולי
