הטור של שישי – אני גם מקריאה אותו – ואפשר להאזין כאן:
אני לא שוכחת את הימים שעמדתי מחוץ לגדר . אלו שבהם קיוויתי שלא אזהה את הקול שלך שבוכה.
עמדתי מחוץ לגן, רציתי להיות עוד כמה דקות כמו לדעת שאת בידיים טובות.
הייתי מחכה שיחלפו השעות ואפגוש אותך, כדי לנסות לזהות, איך עבר עלייך היום.
האמת היא שבבית שלנו, כבר המון שנים, אני מחכה לסיום היום. כדי לפגוש את שלושתם. ולשמוע איך היה ביום שהם משתפים מבחירה או לזהות בשפת הגוף ולהשלים לעצמי את התמונה.
♠
בחודשים האחרונים אני זוכה לראות את הזריחה. בזכות אותה ילדה קטנה שגדלה להיות נערה.
אנחנו יוצאות לפני הזריחה כדי להגיע לאוטובוס שלה.
גם שם אני מחכה. לראות אותה עולה. ולקוות שהיא תזכור להודיע לי שהיא הגיעה בבטחה.
כשהילדים היו קטנים חשבתי שהדאגות הן עצומות. למדתי לזהות שהן נשארות באותן עוצמות.
אולי אפילו יותר גדולות. הן רק משנות את התוכן, משנות את הכיוון. ךההסתגלות עכשיו היא ברבדים אחרים. להתסגל לחיים עצמם. להסתגל לעולם שיש בו טוב אבל גם לא מעט רע.
בעוד 10 ימים תתחיל שנה חדשה. למי שמתחיל מסגרת מחוץ לבית לראשונה.
או למי שחוזר אחרי חופשה עם המשפחה, שוב למסגרת של השנה שעברה.
הסתגלות מזמנת אובדן של שליטה. יש בה הרבה דברים שהילד לא יכול לכוון או להתאים.
הוא צריך לקבל אותם כפי שהמציאות מכתיבה.
ובתוך מצב כזה, לפעמים תינוקות וילדים חוזרים לבסיס של היחסים.
חוזרים לחפש שליטה באזורים שהם יכולים.
הפה הוא אחד ממרכזי הבעת השליטה.
ילדים יכולים לבחור לא לאכול. זה אפילו טבעי ואפשר להבין את זה גם בהיבט הרגשי ובגם בפיזי – הורמונלי.
אני אתחיל בזה שתמיד מעניין (אותי) יותר, הרגשי –
אם אני כילד לא שולט על הבחירות או סדר היום שלי, על האנשים שסביבי או על האופן שבו מתקשרים איתי, אני עשוי לחוש ירידה (גם אם רגעית) בביטחון.
אחת הדרכים להחזיר בטחון (או שליטה) היא להחליט מה אני כן. או מה אני לא עושה.
סרוב לאכילה היא אחת הדרכים לחזק שליטה.
אמנם מתוך פעולה של סגירה והמנעות ובכל זאת זו שליטה.
בניגוד למחשבה הרווחת שבו אומרים – כשהוא יאכל הוא יסתגל, המחשבה שלי היא בדיוק הפוכה.
כאשר הוא יסתגל לכל השינויים שקרו, הוא גם יתחיל לאכול.
מה קורה ברמה הפיזית?
מצב של סטרס, דריכות (שנובע באופן טבעי בהסתגלות) מיצר דריכות הורמונלית.
הורמוני הסטרס מופעלים ביתר.
הגוף שלנו מוכוון להורדת הדרישה למזון בשעת סטרס.
הוא פנוי להתמודדות אחרות כך שההורמונים המופעלים בעצם מדכאים במידה מסויימת את התיאבון.
לא מאותתים לרעב כמו במצב שיגרה.
הסתגלות היא נורמלית. היא לוקחת גם זמן.
תינוקות וילדים יודעים להשלים חסרים, אם הילד אכל מעט במסגרת, סביר להניח שהוא ישלים את זה בבית. כן, יכול להיות שאפילו בלילה.
אם תשאלו המון פעמים את הגגנת מה וכמה הילד אכל, היא גם תהיה בלחץ. הלחץ הזה עשוי לעבור לילד שלכם. לחץ לא מעודד אכילה, הוא לרוב מקטין אותה.
ובדיוק אתמול בבוקר עוד לפני הזריחה, שאלתי אותה (את הילדה הקטנה שהפכה לנערה):
תגידי את נלחצת אם מביעים כלפיך לחץ בעבודה?
בחוכמה רבה היא אמרה: אני זוכרת שאם מישהו מפעיל עלי לחץ, הוא כנראה נתון בלחץ גדול יותר ממני.
תובנה של נערה. שהלוואי ואני אזכור לעצמי בכל יום ושעה.
העברת לחץ או רוגע עובדת גם בחזרה.
אפשר גם להוריד את הלחץ הנגדי, אם מצליחים לשלוט בזה של עצמנו.
בימים הראשונים של הכניסה לגן, חבקו את הילדים ואת עצמכם חזק,
ותעשו כל מה שצריך כדי לאפשר לעצמכם רגיעה:
אל תשאלו המון שאלות את הגננת בכניסה לגן, הילד שלכם ישמע ויחוש אם יהיה שם לחץ.
נסו ליצור התסגלות הדרגתית ככל שאתם והמסגרת מאפשרים
תזכרו ששנת לילה וצרכים הם חלק מהדברים שמשתנים בשינוי שיגרה, זה יחזור כשהשיגרה תיווצר מחדש.
וזכרו שאם ילד לא אכל במסגרת, זה ממש יגיע. בינתיים תהיה לכם הזדמנות לארוחה מזינה בבית עבורו.
כבר עשרה חודשים ויותר, אני מבקשת לסיים ב:
הלוואי ויהיו פה בשורות טובות.
הלוואי שגם בזה, הכוונות של כולנו יצליחו להשפיע על המצב הנגדי.
אמן שיהיו בשורות טובות,
עדי
יש טקסט שנכתב לפני שנים,הוא פניה לכל אנשי ונשות החינוך,
כל שנה רלוונטי לילידם אחרים, ככה הוא מתחיל:
"כבר חשבת שראית הכל,
אבל ילד כזה עוד לא ראית
הוא יושב עם כולם, בוהה בצלחת. הוא לא אוכל.
את כבר 20 שנה גננת, או אולי התחלת רק השנה
אבל על ילד כזה עוד לא שמעת.
הוא מחייך לכולם, הוא מסמן או מדבר איתך.
אבל לאכול, הוא לא אוכל.
הוא אגב, לא מתלונן.
את נדהמת, איך הוא לא רעב?
האמת? אולי הוא כן.
אבל הוא לא יאכל בימים הקרובים"
להמשך קריאה לחצו כאן
להצטרפות לקבוצת הווואטס אפ השקטה לחצו כאן :
קבוצת הוואטסאפ
