את הטור הזה, תוכלו לבחור אם לקרוא, או להאזין לי מקריאה אותו.
כאן מאזינים:
הפרדתי את הביצים אחת אחת, כל ביצה נכנסה לקערה שכבר היו בה הקודמות שהופרדו.
לקחתי את הסיכון שאחת תתפקשש ותהרוס את הקצף של כולן.
הרי אם יש רק שביב חלמון ואפילו קטנטן, קצף הביצים לא יוקצף כראוי.
בשלב מסויים, זה אכן קרה, אבל הייתי דיי בטוחה שהצלחתי להציל את המצב. והתחלתי בהקצפה.
אני מכינה עוגת גבינה.
כבר דמיינתי את הטעם, זה שיגיע בסוף האפייה, אחרי שאמרח עליה שכבה של שמנת חמוצה מתוקה .
אם קוראים את צמד המילים חמוצה מתוקה, לרגע מתבלבלים, אבל בפועל אם לוקחים את השמנת החמוצה, מוסיפים לה סוכר ומורחים על העוגה החמה, מתקבלת שכבה שיש בה גם וגם. חמוצה ומתוקה.
עוגת גבינה, בניגוד להרבה עוגות שאני מכירה, היא קצת כמו יין שמשתבח עם הזמן.
אחרי קירור של יממה לפחות היא טעימה בהרבה,.
אני מהאנשים שסבלנותם קצרה, וכמעט תמיד אני אטעם את העוגה ממש כשהיא יצאה מתנור האפייה.
המיקסר עבד. הקצף הלך ותפח.
הקפדתי על הוספת הסוכר לפי הסדר הרצוי, זה שיאפשר לקצף קודם לתפוח לקבל גוון לבן בהיר ורק אז הוספתי את הסוכר, שיאפשר לקצף להתחזק ולהתייצב.
ככל שהקצב עלה, ראיתי את הקצף מתייצב ונעשה יותר ויותר מבריק.
כמו נכנסו לו תכונות אופי שישאירו אותו עמיד.
זה מוזר שדווקא הכוח המתגבר של המיקסר איפשר לקצף להתחזק ולהתיצב.
אני לא יודעת אם זו העובדה שזו עוגת יום ההולדת של ים, שגרמה לי לחשוב קצת מעבר לענני הקצף והכניסה לי לא מעט דימויים למחשבה או המיקסר שעבד דקות ארוכות, ועושה תנועות סיבוביות.
להסתכל על תנועה סיבובית, זה קצת כמו להאזין לגלים או להסתכל על מים זורמים.
זה קצת "לוקח" את המחשבות המתרוצצות, ומאפשר לך קצת להיות.
אפשר לקרוא לזה מדיטציה של מטבח.
אחרי בהייה לא ארוכה בתנועות המיקסר המהיר, הרגשתי שהחיים הם כמו קצף ביצים.
יש אתגרים וקשיים שלפעמים מטלטלים, יש שמחות וריגושים שלפעמים מרעידים את הלב.
אבל נדמה שבכל משבר בחיים או עוד סיבוב של מיקסר מהיר בתוך קצף העננים, משהו דווקא מתחזק ונבנה.
אם הייתי מקציפה עוד דקות ארוכות, הקצף לא היה נשבר. כמו היה סופג את כל שהעולם מזמן לו.
קיבלתי קצף יציב ומבריק, שאותו קיפלתי (מושג שיכול לפעמים להלחיץ, אבל בסה"כ תקראו לזה ערבוב עדין נגד כיוון השעון) עם תערובת הגבינה.
בשלב הזה – בניגוד לעוצמה הגבוהה, חשוב להיות עדינים וזהירים. הקצף החזק והעמיד – בפגישה עם עוד תערובת שונה, יכול לקרוס וכל הזוהר והיציבות,
תזוז ממנו בשניות.
הערבוב העדין עבר בהצלחה. חיממתי תנור עם תבנית של מים בתוכה.
הקפדתי על החום כמו בהוראות ההכנה. ואפילו! השארתי את העוגה להתקרר בתנור, כי ככה היתה ההנחיה.
הצניחה שהתרחשה אחרי שהעוגה התקררה בתנור ויצאה לאוויר המטבח, הייתה מעיקה.
עשיתי את כל מה שהבנתי שצריך. ובכל זאת, כמו שתמיד קורה לי עם עוגות גבינה, היא צנחה.
המזל הגדול היה שהייתה לי כמות די גדולה של בלילה ולכן גם כשהיא צנחה היא עדיין נשארה ייצוגית ונאה.
בשלב הזה אמרתי לעצמי, אם הכל קורה ממש כמו שאני מכירה ועוגת הגבינה צונחת לי כהרגלה, אנהג כהרגלי ואעשה את מה שאני לא אמורה ותמיד עושה, אטעם לה מהפינה.
אמנם זו עוגת יום הולדת, שראוי שתהיי ייצוגית בהגשה ובכל זאת החלטתי ל"ישר את הפינה". היא הייתה טעימה. לא "וואו" אבל בסדר.
בשלב הדלקת הנרות, ים שאלה :
אמא זו את בדקת את העוגה? וברור שזו אני, כי מי עוד בבית שלי יאכל עוגת גבינה חוץ ממני וממנה? ובכלל מי חושב שזה לגיטימי לחתוך עוגה עוד לפני שהיא מוגשת לבעליה?
אמרתי כן בגאווה.
הרגשתי שהעוגה הזו שבה אמנם הקצף לא נשבר בהכנה ואפילו נראה שהולך רק למקומות טובים ובטוחים ומצליח לספוג את כל הסערות של המיקסר כמו סערות החיים, גם הוא קרס, הוא לא נשאר גבוה ויציב.
העוגה הוגשה. נראה שאנשים נהנו ואכלו אותה. היא טעימה היום יותר, אחרי יומיים במקרר.
אולי זו היתה הטמפרטורה הפתאומית של הקירור והחימום. ואולי לעולם לא אדע מה גרם לה לצנוח ברגע אחד. פתאום.
קחו נשימה לפני הפיסקה הבאה, היא יוצאת מהמטבח לחיים האמיתיים –
♥
השבוע, ברגע אחד – נפרדתי מחברה שאני אוהבת בלב.
היא היתה יפה מבחוץ מבריקה וזוהרת מבפנים.
כמו קצף ביצים שהחיים זימנו לו דברים וברגע השיא של הזוהר והיופי, פתאום היא קרסה.
החיים הם שברירים. וגם אם אנחנו אומרים את זה ויודעים, שעדיף להיות ברגע, זה לא תמיד פשוט.
את הטור הזה אני מקדישה לרות שאיננה עוד. ולעצמי כדי שאלמד להכיל עוד ועוד מהמיקסר שהחיים מיצרים.
הפעם בטור, אין בהכרח הקבלה ישירה לאכילה של ילדים, יש רק מחשבה לתרפיה שהמטבח מאפשר לי ואולי יאפשר גם לכם, אם תסתכלו בו על הפרטים הקטנים, המסתובבים, החזרתיים.
כשהמחשבות שלי סוערות, פעולות חזרתיות מרגיעות. אני לא מציירת. אני לא שרה. אני לא מנגנת. כשאני סוערת, אני חוזרת למטבח.
ולמילים – שאותן גיליתי בשנים האחרונות כמה שעושה לי סדר במחשבות.
מזמינה אתכם גם לראות את המתכון של רות- אחד ותיק באתר המתכוניה ומביא לידי ביטוי את היצירתיות וההשקעה שאפיינו אותה.
תכניסו את הילדים למטבח. אולי זו תהיה התרפיה שלהם
תעזרו להם לגלות שזו אופציה.
הלוואי והשבוע, כבר יגיעו בשורות טובות.
את הטור הזה אני גם כותבת וגם מקריאה
כדי להצטרף לרשימת הקריאה הצטרפו לקבוצת הוואטס אפ (היא שקטה) ובה תוכלו לבחור אם אתם מהקוראים או מהמאזינים.
