אני לא רצה לתחבורה ציבורית.
זה היה המשפט הראשון שאפרת אמרה מיד עם היציאה מהרכבת באחד הימים החמים השנה. י
יגיע אחד אחר אם אפספס את הקרוב. אני בטוחה, היא אמרה
שאלתי ספק בקול ספק בלב,
מה? גם אם תראי את האוטובוס ואת יחסית קרובה?
עוד לא סיימתי את השאלה ועמדנו בתור, צפופות עם המוני אדם, אחרי 10 שניות של הליכה מאוד מהירה (שלא נאמר ריצה).
נסענו לעיר הגדולה לראות הצגה,
זה היה אחר צהריים שהיה לקוח ממציאות שכבר קצת הספקנו לשכוח של בילוי עם חברה ביום חול, בעיר הגדולה.
בסיום ההצגה נותרו לנו שעה וחצי שעתיים עד הרכבת המתכוננת.
העברנו אותם בשוטטות קלה (כולל ביקור בסופר, ממש כאילו אנחנו בחול) וישיבה לסנדוויץ גבינה (גבינת בושה, זו שממש קורצת לי לקרוא לה בושה!) וסלט טונה אחד. בבקשה.
הזמן זז בקצב המתאים לשיחה שלנו, איפשר לנו חופש ביטוי כמו שאנחנו אוהבות וצריכות.
בדיוק שחשבנו שאנחנו מנהלות היטב את לוחות הזמנים, גילינו שהשעה פחות נדיבה ממה שהיא היתה.
נותרו לנו 17 דקות ומרחק של קילומטר פלוס עירוני,
בידיי שקית עם שני בגטים, ענבים טעימים קצת צימוקים וממרח זיתים. כל מה שביקור בסופר הניב.
בתחושת המרוץ למליון, מהסוג של שתי נשים לא צעירות במיוחד, ולא בכושר מיוחד ולצד ספק אמירה ספק הבטחה של אפרת, שהיא לא רצה לתחבורה ציבורית, יצאנו לדרך שכללה: הליכה מהירה, ריצה, הזמנה של גט טקסי שהנהג ביטל (בצדק יש לומר) ועליה על אוטובוס, לתחנה 1.
הספקנו לעבור בידוק בכניסה לרכבת (שם השומרת התעקשה להחזיק לי את הבגט שלא יגע בכל המסע שעמדת הבידוק עברה ביממה האחרונה, ואני מאוד מודה לה) הגענו למדרגות המיוחלות,
אלו שאם בהן את כבר רואה את הרכבת נכנסת לתחנה, את כבר מרגישה בטוחה. יודעת שהמסע הזה יגמר בהצלחה!
מזיעות ומסופקות, הגענו 2 דקות לפני ההגעה של הרכבת לתחנה.
ריצת הרכבת הזו, אפשרה לנו להמשיך ולהחמיא לעצמנו כמעט שעה של נסיעה, וכשההתרגשות מעט חלפה דיברנו על ריצה ליעדים קצרים, על חתירה למטרה, ועל אתגר אפשרי שעומד מולך.
כזה שאת מתגייסת אליו בכל כוחך ומרצך.
אני חוזרת קצת אחורה,
דקות לפני גילוי השעה המאוחרת בהגזמה, כשעוד ישבנו עם הסנדוויץ והסלט (שהיו טעימים בדיוק במידה הנכונה) הבטתי שמאלה לעבר ביתה של חברה אהובה שעשתה שינוי תעסוקתי מרחיק לכת, בכוחות על שאני לא מכירה בעצמי.
היא עשתה הסבה מקצועית והפכה ממנהלת בכירה למיילדת שזוכה להיות בתהליך יצירה של בריאה.
דיברנו על המרץ וההשקעה שנדרשת כדי להשיג יעדים,
חשבתי לעצמי, שבי אין את הכוחות להציב יעדים גבוהים ובעיקר ארוכים. כבר שנים שאני לוקחת (אם בכלל) קורסים קצרים, הרצאות ממוקדות, מתקשה להתמיד בתהליכים ארוכים.
אחרי שנשמעתי גם לעצמי מחמירה עם עצמי, הבנתי שהאתגרים שבהם אני מוכנה להשקיע עד אין קץ, מתחברים כולם לזוגיות ולילדים. שם אני מקבלת מוטיבציות אינסופיות. של התמדה ונסיון להגעה למקום שיהיה נוח יותר. ולפעמים אני רוצה יותר מאמץ ממה שהצד השני מצליח לספק (במיוחד אם מדובר בילדים) ואז אני משתדלת לעצור ולזכור – שהתפקיד שלנו כהורים, הוא ליצור הזדמניות ולעודד התנסויות.
מה הם יקחו מזה זה כבר ממש בידיים שלהם.
אני מסכמת את היממה האחרונה, בכך שהרכבת היתה אתגר בר השגה.
כזה שהניע אותנו לספרניט הנכון והעלה לנו את המוטיבציה בצורה חריגה.
עליה כזו במוטיבציה ובידיעה שאני יכולה,
זה כנראה מה שקורה לכל ילד שצועד לעבר התנסות חדשה בשולחן.
לכל ילד שהצליח להחזיק סכין לראשונה בזווית הנכונה,
לילד שמצליח לגרוף את המנה בעצמו.
לילדה שהצליחה להכין סלט ולהיות מוכתרת כמי שהמציאה את מנת הסלט שהוגשה במרכז השולחן.
לילד שהפך חביתה בפעם הראשונה
לילדה ששברה ביצה וגילתה תחושת הצלחה גדולה
לילד שהפעיל לראשונה את המדיח
לילדה שהמציאה מתכון יצירתי שאפילו אתם הופעתם מכמה השילוב הזה מדויק.
יש קסם בהצלחה שמגיעה מתוך מצב של אמונה (גם אם קטנה) אל מול הריגוש של הידיעה שאולי כל זה יהיה מאמץ שלא ימומש.
בחיים מלאי האתגרים, אלו שמפתיעים בכל יום שנכנסים פה לחדשות, אמונה עצמית ואתגרים אפשריים יהיו אחת "מאמהות המזון" שאנחנו מגישים לילדים.
אמהות המזון הן כל המעטפת הרגשית שתתלוה להזנה של הילדים, שפת הגוף, המילים הנבחרות, השאלות שנשאלות.
בתוך טירוף החיים יכול להיות שלפעמים קל יותר לכולנו לשמור על אבות המזון ואנחנו לא תמיד פנויים לעולמות הרגשיים. אמהות המזון הוא אגב מושג שאני משמשת בעצמי כבר שנים, וכל הורה או מטפל באשר הוא יספק גם את אבות וגם את אמהות המזון. השאלה היא תמיד המינונים.
אם יש לכם ילדים שאתם רוצים להכניס למטבח, או לשלב יותר בארוחה ולא בטוחים איך ליצור את המרחב וההכוונה, תכתבו לי.
את הטור הזה אני גם כותבת וגם מקריאה
כדי להצטרף לרשימת הקריאה הצטרפו לקבוצת הוואטס אפ (היא שקטה) ובה תוכלו לבחור אם אתם מהקוראים או מהמאזינים.
שתהיה שבת טובה יותר, מכל אלו שפגשנו ב9 + חודשים אחרונים
