ארוחה משפחתית, איך גורמים לזה לקרות?
אכילה משותפת נמצאה כתורמת לבריאות תזונתית ורגשית. היא מהווה מודל לאכילה בריאה – בהנחה שאנחנו המבוגרים מציגים כזו לילדים שלנו 🙂
היא במה לתקשורת, ובעזרתה אנחנו יכולים לעצור לפחות פעם ביום לשיחה עם הילדים.
החיים הכ"כ עמוסים של כולנו, שיבשו קצת את המודל שאולי אנחנו גדלנו עליו. של ארוחה משפחתית מידי יום, כשאמא קוראת לכם מהחלון "בואו לאכול!".
העובדה שהחיים שלנו יותר עמוסים מרחיקה אותנו כמשפחה, אבל כולנו רוצים להשיג את אותה המטרה – לחזור לנהל ארוחות משפחתיות, ועכשיו שהגדרנו את המטרה הזו – אפשר להשיג קצת יותר בקלות!
החיים הכ"כ עמוסים של כולנו, שיבשו קצת את המודל שאולי אנחנו גדלנו עליו. של ארוחה משפחתית מידי יום, כשאמא קוראת לכם מהחלון "בואו לאכול!".
העובדה שהחיים שלנו יותר עמוסים מרחיקה אותנו כמשפחה, אבל כולנו רוצים להשיג את אותה המטרה – לחזור לנהל ארוחות משפחתיות, ועכשיו שהגדרנו את המטרה הזו – אפשר להשיג קצת יותר בקלות!
כשאני מדברת עם הורים אני שומעת שרובם רוצים את אותו הדבר, אז איך משיגים אז המטרות שלנו?
איך מכנסים את כולם בבית?
קודם כל מבינים שזו מטרה מספיק חשובה וראויה. מוסיפים יעד אחד למצב הקיים. אם אתם אוכלים 3 פעמים בשבוע יחד, הוסיפו יום נוסף. אם אתם אוכלים יחד רק בסופ"ש, הדרך שלכם קצת יותר ארוכה אבל תתחילו מיום אחד קבוע! ואליו יתווספו עוד מיקריים.
מסכים והסחות דעת הם אחת הצרות הגדולות של כולנו, כן. גם ההורים.
מה בעצם קורה סביב אוכל ומסכים?
1. אכילה מועטה, הילד לא שם לב לתחושת הרעב.
2. אכילה עודפת, היום או בעתיד. כי ההרגל של אכילה מול מסך מתקבע, וילווה את אותו פעוט או ילד גם בהמשך חייו. ככל שגילו יעלה, הכמויות הנאכלות שילקחו על ידו, עשויות להיות גדולות מהצורך האמיתי הגופני.
3. אכילה מול מסך מייצרת בררנות אכילה. אתה אוכל את מה שבצלחת (כן אני יודעת שאתם חושבים שזה יתרון, כי ככה הוא אוכל מלפפון) אך מצד שני הילד לא נחשף למגוון כלל, אלא רק לצלחת של עצמו.
4. אכילה מול מסך, זו עוד פעולה שקוטעת את התקשורת ביננו לבין הילדים. תקשורת זה הכלי של כולנו, להמשיך לחיות וליצור פה. אכילה היא סיבה הגיונית וחשובה כדי לעצור מסכים, בצורה פשוטה.
4. אכילה מול מסך, זו עוד פעולה שקוטעת את התקשורת ביננו לבין הילדים. תקשורת זה הכלי של כולנו, להמשיך לחיות וליצור פה. אכילה היא סיבה הגיונית וחשובה כדי לעצור מסכים, בצורה פשוטה.
שלב ראשון – איך מנתקים ילדים ממסך ?
עבור ילדים שלא "משתגעים" על אוכל, המעבר ממסך לשולחן האוכל יכול להיות קשה. מהפעולה האהובה עליהם לזו שהם פחות חובבים.
לכן תכננו מראש:
1. החליטו מראש מה משך הצפייה.
2. תכננו את הארוחה בשעה שהפרק או הסידרה עשויים להסתיים. הפסקה באמצע הפרק, תכניס הרבה תסכול מצד הילד, וכך תגיעו לארוחה במצב מתוח מראש.
3. אם הילד חוזר מהגן ורוצה קודם לראות טלויזיה ואח״כ לאכול, אפשרו! כך תמנעו מתיסכול של אני חייב לאכול (שמעביר מסר של "בוא נסיים כבר עם המשימה המעיקה של האוכל" ) ורק אז יכול לעבור לפעולות הנחמדות של היום.
אם הילד לא ירגיש שהאכילה "מאיימת" לו על הצפייה, שיתוף הפעולה בשולחן יעלה.
אם הילד לא ירגיש שהאכילה "מאיימת" לו על הצפייה, שיתוף הפעולה בשולחן יעלה.
שלב שני – איך מנתקים הורים ממסך? (בעצם זה היה אמור להיות השלב הראשון)
אני לא בטוחה שאני הבן אדם הנכון לענות על זה (לצערי). כמי שמנהלת עסק שרובו באינטרנט או בתקשורת טלפונית, אני מודעת לכמות הפעמים שהילדים שלי רואים אותי בנייד.
אין לי הרבה תובנות משמעותיות, חוץ מהבנה שיש לתרגל את ההתנתקות ! ואני איתכם. יוצאת ל"מטרה 1 בשבוע" ! לאכול איתם יחד ובלי להיות מוסחת!
איך מסנכרנים את הרעב של כולם?
פזיולוגית זה לא אפשרי, היות וכל אחד מאיתנו מסתובב עם "מערכת הפעלה שונה". מצד שני, אם שומרים על עקרון פשוט :
ילדים אוכלים כי הם רעבים, או כי הם מצטרפים "לחבר'ה", אפשר לפעול בהתאם.
ילדים אוכלים כי הם רעבים, או כי הם מצטרפים "לחבר'ה", אפשר לפעול בהתאם.
ארוחת ערב תתחיל כאשר :
אחד מבני הבית רעב, או כאשר הגיעה השעה המאוחרת ביותר ביום, לפני שכולם עייפים.
ההזמנה לשולחן נעשית בסגנון :
בואו לשבת איתי! (בניגוד ל- בואו לאכול, עכשיו ארוחה, אנחנו לא מסעדה, או משפטים אחרים שנשמעים יותר כמו איום ופחות כהזמנה).
אחד מבני הבית רעב, או כאשר הגיעה השעה המאוחרת ביותר ביום, לפני שכולם עייפים.
ההזמנה לשולחן נעשית בסגנון :
בואו לשבת איתי! (בניגוד ל- בואו לאכול, עכשיו ארוחה, אנחנו לא מסעדה, או משפטים אחרים שנשמעים יותר כמו איום ופחות כהזמנה).
אל תדאגו. במקרה הזה ובאוירה נינוחה, עם האוכל יגיע התאבון!
אגב, אם אתם חושבים שהילד שלכם לא רעב אף פעם, זה כנראה כי לא ראיתם את ההרצאה "הוא לא אוכל לי"
אגב, אם אתם חושבים שהילד שלכם לא רעב אף פעם, זה כנראה כי לא ראיתם את ההרצאה "הוא לא אוכל לי"
מה עושים עם ההסחות של החיים עצמם ?
למשל תינוק קטן בבית שלא מאפשר לכם להתפנות לאחים היותר גדולים בשעה הזו? או מילואים? נסיעה לחו״ל של אחד ההורים?
מכוונים! מכוונים לארוחה משותפת. אם היא לא תצליח, לא יגיע השוטר לכעוס עליכם.
אבל את המציאות שלנו צריך קודם כל לכוון ולייצר. ואז זה יגיע.
אגב! אם יש תינוק בבית, נסו ליצור ארוחת אחהצ מוקדמת, שתספק לפחות חלק מהמטרות:
1. אכילה משותפת (גם אם זה ארוחה של פירות וירקות)
2. מודל לשיח הדדי בזמן ארוחה
3. הפסקה 🙂 גם עבורכם.
אם השעה תהיה קצת מוזרה, אבל ההרגל יהיה קיים, בהמשך כשהתינוק יגדל, יהיה לכם קל יותר להטמיע את ההרגל גם לארוחת ערב.
אבל מה עם הכייף שלנו, ההנאה והחלום לארוחה שבה אתה לא ממלצר מגיש ומרים ?
מצד אחד, אני מבינה לליבכם.
מצד שני, זה התפקיד של כולנו 🙂 כהורים. להוות מודל דוגמה ולהיות חלק מהחוויה.
תזכרו, אני לא מדברת על ארוחה כל יום (לפחות לא כרגע) אני כן ממממש! מדברת על הגדלת התדירות של הארוחות האלו, כבר השבוע!
אם אתם "לא רוצים לבזבז ארוחה" ומעדיפים לאכול אחרי שהם ישנים, שבו איתם. תאכלו ירקות פירות. תשתו איתם תה.
קחו חלק בחוויה.
ואם אתם מרגישים מלצרים, בידקו מה הסיבה לזה, לפעמים זו הפעלה של ילדים כלפינו, כאשר הם לא רוצים לאכול.
עודדו אותם לעצמאות " לכי תביא לך את הכפית שאת ממש רוצה, אני מחכה לך פה"
"תביא לך כוס ותביא גם לכולנו".
אחרי שהם ישנים, שבו תאכלו כמו שאתם רגילים 🙂
עיקבו אחר התגובות של הורים בקבוצה, בטח תמצאו שם עוד רעיונות.
תוכן קולינרי ישראלי איכותי
