גוף מחובר ללב מחובר לגוף

את הטור הזה, תוכלו לבחור אם לקרוא, או להאזין לי מקריאה אותו.
כאן מאזינים:

זה לא רק העולם שמתערער, גם השבוע מרגיש לא ברור. שני היום, אבל  קמתי בתחושת יום שישי.
חיכיתי לכתיבה. אבל אמרתי זה לא היום, את טועה.
אבל היום זה היום. היום לעשות כל מה שרוצים. גם אם זה חלום.
כי מחר כל כך לא ברור מה יהיה.
שבועות, החג האהוב עלי בשנה, מקבל מסר מורכב ולא ברור.
ניסינו לאורך ה 8 חודשים האחרונים, לציין חגים בקיבוץ בצורה קצת אחרת, יותר צנועה, פחות מרשימה.
זה לא עבד. הילדים הם הכוח המניע של החגים. והם בשלהם, וטוב שכך. מחכים למים, מחכים לאבטיח חתוך בשדה ולמסכת של תינוקות שעולים על הבמה.

השיגרה הזו – שמציינת שעוד שנה עברה, היא ברוכה וגם מעיקה.
כי איך אפשר לתת ללב לשמוח יחד עם משפטי – הותר לפרסום.

משהו לא עובד פה. ותחושת חוסר האונים גדולה ומעיקה.

לכל אחד מאיתנו יש את צינור הביטוי שלו –
מי שמבטא דרך הפה, מי שמבטא דרך איברים אחרים בגוף ומרגיש אי נוחות כשבעצם הגוף בסדר אבל הלב כואב ועצוב, ויש מי שמבטא דרך הצינור הארוך ביותר בגוף. צינור העיכול. זה שמתחיל בפה ומסתיים בפי הטבעת.

ממש לפני שבועיים הגישו שתי סטודניטיות שאני מלמדת, עבודה שריגשה אותי במיוחד, הן יצרו "כלי" שיקל על ילדים שחווים עצירות שאינה ממקור פיזי.

זו בעצם בובה, של דובי, עם ידיים מחבקות, בתוך הגוף יש כרית מלאת גרעינים שמחממים. כך נוצר שילוב של חמימות וכובד על הבטן הקטנה של הילד שמחבק אותה.
זה ריגש אותי באופן מיוחד, זה שהצלחנו (אני והן) לחבר את ההבנה שמערכת העיכול, היא גם מערכת של רגשות וביטויים, וכאשר יש בה קושי אפשר לפתור את זה גם בעזרת חיבוקים ותחושת חמימות, שתאפשר להורמונים להרפות. את הגוף, הלב והבטן.

החיבור הזה בין גוף ונפש, הוא אחד שצריך לזכור כל בוקר.
כדי לנשום יותר עמוק. כדי לשתות יותר מים (זו לגמרי מטרה מבחינתי) כדי לאכול יותר מזין.
יחד עם החוויה של הבוקר, של עוד "הותר לפרסום" אני חושבת שוב, ועל זה שחום, אהבה ושמחה,
אלו דברים שיש לי את הבחירה לשלב ביום יום גם בתוך שיגרה מורכבת של מדינה.

וכשהילד שלי או שלכם, יסבול מעצירות או כאב בבטן, בגב או ביד, במקביל או לצד ההליכה למחשבות הגוף הפשוט –
כדאי לנסות להשתמש בתרופה העתיקה בעולם, חום גוף שמאפשר הרפיה.
מוסיפה הפעם גם מחשבות על ילד יקר שנחרט לי בלב,
הוא בן 5. מאוד מאוד סוער. תזזיתי. לא "שיגרתי" .
שומע הרבה הכוונות לאורך היום – לא ככה, כן ככה, שב יפה, למה את נוגע למה אתה לא קשוב?
הרבה מסרים שאם נחשוב עליהם לעומק הם די מלחיצים. לוקחים ממך אחריות ובטחון.
לצד האתגרים האלו,עם או בלי קשר, הוא סובל גם עצירות קשה.
ילד בן חמש שמסרב להתפנות, הורים מסורים שדואגים להרים אותו בכפות ידייהם בשעות קבועות,
עוזרים לו להוריד את הבגדים ומבקשים שישב בשירותים. הסיטואציה מלווה בבכי והתנגדות. מה שמחזק כמובן את העצירות.

המטרה הראשונה מבחינתי, עוד לפני גיוון התזונה ושיפור הרגלי האכילה
(שהיו המטרה של ההורים לפנייה) היא לאפשר לילד שליטה בחזרה. על צינור העיכול. הפרטי, שלו.

מה עשינו?
החזרנו אליו את האחריות לבקשה להתפנות.
החזרנו אליו את האחריות להתנהלות הפיזית – הורדת הבגדים והתנקות אחרי השרותים.
לא מתוך מסר של אתה גדול ויכול, אלא דווקא מתוך מסר של " אנחנו סומכים עלייך, זה שלך".
זה כמובן מאוד בכלליות, ולא הסיפור של כל ילד עם עצירות, אבל ההתרגשות שחשתי ששמעתי שכשהיה לו קקי,
פתאום הוא ביקש מאמא חיבוק, חרוטה בי גם כמה שנים אחרי הטיפול.
אני לא בטוחה עד כמה ההורים זיהו את משמעות ההתקדמות, אבל חיבור לגוף הוא אחד הדברים מחזקי תחושת הביטחון ומאפשרי החופש לפעול.
כשאתה חש בשליטה – בטחון, אתה לא צריך לסגור את הפה, או את פי הטבעת .
הבוקר נזכרתי במקרה הזה, אולי כי זו היתה דוגמה מובהקת לכמה אובדן שליטה
באזורים מסויימים (כמו האופן שבו חווים את ההתנהגות שלך, ואת הילד שאתה) עשוייה לעורר המנעות ושליטה מתוך "סגירה" באזורים אחרים.

חיבור לגוף הוא משימה. שלנו כמובגרים, שלהם כילדים, ויש לנו את הזכות להשאיר להם את החיבור לגוף – מתוך הקשבה ,
להאמין שהם יודעים מתי הם רעבים ובאיזו מידה, מתי הם שבעים ומתי ואיך הם רוצים להתפנות מצרכים.

ימים קשים ומורכבים עוברים על כולנו כאנשים, ופתאום זה הרגיש לי שאם נזכור שלעומת החיים הגדולים,
הצרכים הבסיסיים של הילדים ושלנו כאנשים, הם כן לבחירה ושליטה, אולי זה יחזק לנו טיפה את הלב והמחשבה.

שתהיה תקווה חדשה, ושמחה בלב במהרה
עדי