קודם כל לא, או אולי זה יהיה למה לא

את הטור הזה, תוכלו לבחור אם לקרוא, או להאזין לי מקריאה אותו.
כאן מאזינים:

בשבוע הבא תכתבי על "קודם כל לא" אבא שלי הציע, אחרי האזנה לטור של שישי שעבר.
הוא הבן הדוד הרחוק של "יאללה", עוד אחת מתגובות המפתח שמלוות את חלקנו ביום יום וכתבתי עליה בשבוע שעבר.

כשאומרים לא, נשארים באזור הבטוח. באזור שבו אין מה להפסיד. כי מה שנקרא את הלא כבר יש לנו, אנחנו לא מסתכנים בכן, שיכול להוסיף לנו משהו לא מוכר לשיגרה, לחיים או לצלחת. 

הפעם אני אתחיל מהסוף, ז"א מההתחלה אדבר על אכילה. או למה ילדים אומרים לא, עוד לפני שהם התחילו עוד לפני שבכלל ניסו?

תינוקות קטנטנים, סביב גיל הטעימות והמעבר למוצקים, לרוב הם דווקא ישתפו פעולה בניסונות הראשונים לטעום, בעיקר אם זה היה בתזמון הנכון (כשהם כבר סקרנים לאכילה, כשהשעה ביום מתאימה והם לא רעבים או עייפים מידי וכשהיכולת המוטורית שלהם מתאימה).
גם אלו שמציגים קשיים, לרוב ישתפו פעולה, לפחות בהתחלה, אם נראה סימנים מצידנו של האכלה קשובה – כזו שמחכה לסקרנות מצידם, ומגישה את האצבע הכפית או המזון הלא טחון, רק כשהם מסמנים לכך.

את הלא שלהם, נקבל במקרים בהם החוויה סביב הפה כבר היתה מורכבת או לא נעימה, למשל אצל תינוקות שחווים ריפלוקס או קשיי עיכול, ולומדים להבין שמה שנכנס מהפה (תחילת צינור העיכול) יוצר עבורם חוסר נעימות בעיכול, וכך הם מנסים להמנע מחוסר הנעימות, ע"י המנעות

סיבה שונה ונוספת "לזכות" בלא, היא במקרים בהם יש מתח סביב האכילה, למשל פחד מחנק, או פחד מגדילה לא מספקת או טובה, שגורם להורים להפעיל מסרים לחוצים (גם אם הם לא מודעים, הם עוברים) וכך נוצר מצב של תינוק שמרגיש שנכון לו יותר לומר לא. כי כשהוא אומר לא, הוא לא מסכן את עצמו בחוויה לא מוכרת או לא ידועה.

אצל פעוטות צעירים וגם ילדים, בררנות או קושי בשיתוף הפעולה באכילה לרוב נובע מאותה הסיבה.
קושי חושי או פיזי – שיצר בעבר חוויה לא נעימה, ומשאיר אותם עם העדפה ברורה,
לומר: לא תודה. את הנסיון הזה אני משאיר לשנה הבאה.

אני מעדיף להשאר במה שמוכר וידוע, לא לטעום שוב את המלפפון שעורר בי רפלקס הקאה, לא לקחת ביס מתבשיל קציצות שרק אלוהים יודע, באיזה מרקם, טמפרטורה ושילוב טעמים זה יגיע עכשיו.
בקיצור, הם מעדיפים לומר לא
כי לא ,
מגן עלינו מן הלא נודע.

ויש את הילדים  שחוו הרבה ארוחות שבהם המבוגרים התאמצו עוד ועוד, שיאכלו קצת יותר, או קצת יותר מגוון.
שיטעמו או יכניסו ביס קטנטנן, וכך הם לומדים, בלי כוונה כמובן, ש:
כשהם אומרים כן, הם קצת בזירה של ציפייה גבוה, או אולי אפילו מסתכנים בזה שהסביבה לא תראה כמה קשה היה להם לעשות את השינוי.
אז במקום להעז, הם פשוט אומרים לא. כי גם אם הלא מצומצם, קטן ולא מגוון, הוא בטוח ומוכר.


יש אנשים (שיתכן שאני ממש ביניהם)  שאומרים קודם כל לא.
כי בטחון מנטלי, הוא הדבר שמנהל את הלב והאופי שלהם.

כשמישהו מציע לכם הצעה חדשה, די מהר הנשמה עושה מחשבה פשוטה – מה הרווח שלי בתוך ההחלטה, ומה תהיה ה"סכנה" אם אחליט להתנסות בהצעה.

אצל כל אחד מאיתנו יש כמו סולם פנימי של תעוזות, אזורים שאנחנו מוכנים בהם יותר להתנסות, וכאלו שבהם אנחנו מעדיפים לשמור על גבולות, שלא לומר לעיתים, חומות. של הגנה.

קחו דוגמה את האנשים – המתוכננים (זו דווקא לא אני) שאם תציעו להם היום לצאת אחה"צ לנסיעת חופשה מפתיעה, הם יגידו לא.
כי ככה הם מתורגלים, להיות מתכונננים. חוששים מהשינוי המהיר והלא ודאי. וישר מסרבים.


או אנשים שאוהבים טיולים מאורגנים על פני נסיעות שוטטות מזדמנות.

או אנשים שעובדים 35 שנים באותו מקום עבודה, כי זה מוכר, כנראה גם טוב, ובעיקר בטוח.

לכל אחד מאיתנו יש אזורי תעוזה שונים מקומות שבהם אנחנו יותר מעזים, לעומת המקומות שבהם אנחנו יותר שומרים ומגנים, על המוכר והבטוח. 

תוך כדי הכתיבה בדקתי מה אזורי ה"לא האוטומטי" שלי – ובעיקר הבנתי שבשנה האחרונה הם נטרפו והשתנו. על עצמי. על הילדים . על החיים. יש לי כמו לכולם, לא מעט אוטומטים, אבל השנה הם יותר בתנועה.
מה שמאפשר לדעתי, לכל אחד לשנות את האוטומט, זה סביבה שמאפשרת שינוי בטוח – שאין בו סכנה גדולה, או לחילופין, כשנוצרו (גם אם לא בצורה מתוכננת) מספיק התנסויות שהוכיחו שאם אומרים כן, לפעמים מגלים שזו היתה הצלחה.

סוגרת את הטור במחשבה חוזרת על אכילה, של תינוקות וילדים, אלו שאומרים לא באוטומט של החיים –
מציעה לכם לשנות משהו אחד בתגובה שלכם, ולבדוק אם זה משנה משהו באוטומט שלהם:

1.במקום לשכנע, להציע ולנסות, פשוט תעשו, תאכלו. תתנסו. תהנו מהאכילה. 
2.תגידו ביומיום הרבה אולי ולמה לא ושווה לנסות
3.צרו מרחבים שיש בהם הזדמניות, שהם לא בגדר צריך או חובה לעשות (למשל אל תשימו אוכל בצלחת של הילד, אלא תניחו את זה על השולחן, תנו לו הזדמנות לא מחייבת לנסות)
4.תשאלו שאלות חוזרות, ז"א כשמישהו אומר לך לא (או לא תודה) תשאלו אם יש משהו שאפשר לעשות, כדי שהלא שלא יהפוך לכן.
או שאלה כמו – יש משהו שאני יכולה לעשות? שיעזור לך להתנסות?

קחו בחשבון שהתשובה לא בהכרח תשתנה מיד, אבל היא תאפשר לשיחה להתרחב ולבדוק מה הסיבה לאוטומט של הלא.

כדאי לזכור, שאם יוצאים, מעזים ומשנים. אפשר להגיע גם למקומות אחרים ונפלאים.
אולי בקרוב, האוטומט של "לא" יהפוך ללמה לא.

אם אתם רוצים לעשות שינוי ביחס ה לא לעומת הכן באכילה
הנה אופציה לפגישות ייעוץ איתי
הפגישות  מתקיימות בזום, ושם אנחנו יוצריםפרשנות מחודשת על הסיטואציה שנוצרה.
מתאים להורים שרוצים לבדוק או פתור אתגרים, לילדים עד גיל 3 שנים.


האופציה המומלצת לילדים היותר גדולים , סביב בררנות אכילה וקושי בשיתוף הפעולה באכילה, היא המסע בקופסה.
תוכנית ליווי להורים לילדים מגילאי 3-10 שנים שרוצים להכיר באכילה כעוד שפה, שאפשר לשנות את האוטומטים שבה.

סופש בטוח,
גם היום עם תקווה לשינוי שכולנו מחכים לו כבר כמעט 8 חודשים.
שכולם יחזרו.
אם אתם אוהבים ומתחברים – הצטרפו גם לקבוצת המסרים של הטור של שישי.
קבוצה שקטה שמאפשרת לכם גם להאזין לי, מקריאה את המילים

הטור של שישי

ריצה ברת השגה

אני לא רצה לתחבורה ציבורית. זה היה המשפט הראשון שאפרת אמרה מיד עם היציאה מהרכבת באחד הימים החמים השנה. י

עגלת קניות
Start typing to see posts you are looking for.