הטור של שישי

השבוע, בתקלה מצערת, הושבת לי הרכב. רצף של אירועים שאפשר להגדיר כעת כטרגדיה של טעויות, שהתגלגלו לכדי השבתה. כמו שחברה טובה אמרה לי: "היית יותר מדי אחראית", מה פתאום החלטת

אנחנו רגילים לחשוב שמה שאנחנו עושים כבר שנים הוא הדבר הנכון. ואולי אנחנו בכלל לא חושבים, אלא פשוט עושים. הרגלים הם אחד מפלאי הטבע. הם שומרים עלינו בטוחים, ונותנים לנו

יש רגעים בשבוע שנדמה שעברת את כל היום כדי להגיע למשפט בודד של תובנה. אתמול בערב, אחרי שעתיים של הופעות חימום בינוניות (סליחה), הבנתי מה הייתה הסיבה לחכות להופעה של

בנאום המעלית, זה שאמור להסביר ב60 שניות את המיזם שאני עושה – סיפרתי לבחורה שעמדה לידי על האפליקציה החדשה. דירוג התזונה הביתית  זו הכותרת הגדולה. אפליקציה רב דורית, שהשימוש בה

אם אתם מאנשי ההקשבה – תוכלו להאזין לפרק הזה – לפני 3 חודשים, אבא שלי פתח קבוצת וואטסאפ – הוא קרא לה – חגיגות 50 שנה. 50 שנה שהם נשואים.

בטור הזה תוכלו לבחור אם לשמוע או לקרוא – כאן מאזינים  – אני משערת שזה היה לפני 4 שנים, "נסיעת יום אחד" לתל אביב. גל ואני, יצאנו עם האוטו והמשכנו

לתוכן זה ולקודמים אפשר לבחור להאזין מה ההגיון בכך שצריך ללמוד להאכיל? בימי חמישי בבוקר, אני מרצה לסטודנטים בקריה של אונו. כבר שנה רביעית. ובכל שנה אני זוכה לתגובות בין

כמו בכל תקופה של לחימה, הפוגה או ימי קורונה, אני מוצאת את עצמי מחפשת עיסוק "מנטרל מחשבות"- כזה שמצאתי בסדרות לצפייה. זה התחיל בסדרה שבינה לבין המציאות אין שום קשר.

4:00 זו השעה שהצלחתי לבסוף לפתוח קובץ חדש, כמו דף חדש ליממה שמתחילה, שההפרדה בינה לבין הקודמת הייתה קצרה מדי ומהירה. מסיבה לא ברורה, או מאינסוף סיבות, מצאתי את עצמי